עיר הירח

כל הלילות למשוך בחבל,

אגלי זיעה לספוג בשרוולים

במין אנרכיה מפוארת

של כל אותם דברים גדולים.

למשוך בכח אמונה

באור גדול שבידינו,

לתחח אדמה

שיצמחו בה צעדינו.

למשוך, ועוד, מאמץ ויגיעה,

והליל ארוך מאוד ללא בוקר מציץ באופק.

והגוף כואב, וניגרת זיעה

והאוויר אוזל,

ועולה הדופק,

ועדיין כה ארוך וכה חשוך הליל.

עד שבקצה החבל השמש עולה-

גמול כל מאמצנו.

וקרן עוטפת כמו גאולה

את מפעל חיינו.

ובגבול תפארת החושך צולל;

עוד לילות רבים יבואו.

נוח בשמחה פועל,

ראה האור כי טוב הוא.