עיר הירח

געגוע כמו לסתיו

ישבנו אז מוכי שלכת

זוקפים צוואר כמו החצב

מול המנגינה שתמיד נמשכת

כשהיינו ילדים

וכל דבר היה משחק

היו ימים שמתגמדים

לזיכרון מודחק

עכשיו כל צלקת חשופה

רוחות רודפות ולא מרפות

לעולם עפים בתוך סופה

באין צורך בתנופות

אז, בסתיו, העול היה נושר

שלל צבעים של יופי שנאהב

עכשיו חורף, מתי האביב חוזר?

רק המנגינה נשארה מן הסתיו

רק עוד ילד ישן בתוך כלוב של זהב