עיר הירח

יש לי כל כך הרבה מה להגיד שכבר אין לי כוח לכתוב. הכל מסתחרר עוד ועוד (ביקורת על הצבא, על התנועה, על הגרעין, על עצמי, על ההורים, על המדינה, על חברות ביטוח, על הדת, די כבר עם כל הביקורת הזאת!) ודברים טובים משתלבים באמצע (הצגה מעניינת שקראתי עליה בעיתון, הדברים המדהימים שעשינו לכבוד לאה גולדברג), ואין לי כבר כוח לחשוב, לא רוצה יותר לחשוב. אני רוצה להתמקד, לכתוב על משהו ספציפי.

לגור עם ההורים- לא. כמה שאפשר לצאת מהבית יותר מוקדם אני בעד. נכון שרציתי לצאת כבר מגיל 10 ועדיין לא עשיתי את זה, וזו החלטה שלי בלבד, אבל אני כבר ממש רוצה ללכת לצבא, רק לצאת מפה. נמאס לי להתווכח איתם, נמאס לי שהם חושבים שכל מה שאני אומרת זה נאיבי, ושלעולם הדעות שלי לא יקבלו את היחס הראוי.

ואני לא רוצה ללכת לצבא- מקום מגעיל ונורא שזורק זין על החיילים שלו, שלא אכפת לו כל כך מהיריבים שלו, גוף שאין לו ביקורת מספקת ומוריד את הראש לכל מי שמרים אותו קצת. איפה כל המוטיבציה שלי? לאן היא נעלמה?

אולי זה בגלל שהם מנייאקים שההתנהלות הטובה, ההגיונית, הראויה, לא ממש בראש מעייניהם, ואפילו שממש קל ופשוט מצידם ללכת קצת לקראתי הם לא יעשו את זה, סתם בשביל הדווקא, אחרי שכל הזמן אני גם ככה לא יודעת מה להחליט, אולי באמת לסרב? אני רוצה לתרום למדינה, והם רוצים שאני אבזבז את הזמן, אני הייתי קוראת לזה ניגוד אינטרסים.

אז לגור עם ההורים? לא. לחתום את עצמי בצבא לכמה שיותר זמן? לא. אולי ללכת לגור בדירת שירות לאומי? הרי רציתי מאוד שירות לאומי, וזה גם מסגרת כל כך הרבה יותר טובה מהצבא, בכל מובן שהוא, אז למה צבא? למה בחרתי צבא? באמת שקשה לי לזכור את זה. אני יודעת שאמרתי לעצמי שצבא יהיה גם בלעדי, שאני הולכת לקחת נתון מגעיל ולנסות לעדן אותו, שזו תהיה התרומה שלי, הביקורת מבפנים, השינויים הקטנים, החינוך של החיילים, המפקדים, לנסות לעשות קצת סדר אפילו שהראש שלי הוא בלאגן גדול בעצמו. אתה מושיט יד וגודעים לך אותה, איזה עולם מטומטם.

יש לי הרגשה שצה"ל בעצם מעודד השתמטות, אני חייבת לחקור את זה, זה נראה מאוד הגיוני.

בכל מקרה קצת נאבדתי בכל מה שהיה לי חשוב, ואפילו עוד לא דיברתי על האיטי, ועזה (?) שהרי גם שם צריך לעזור, אפילו שהדם שלהם לא כזה אדום כמו שלנו, ואיגי- שכל כך קשה לי לראות אותו בקשיים, ואוטובוסים שוביניסטים שמעלים לי את הסעיף, ופרו-אנה בכל רחבי ישרא, שזו תופעה מטומטמת שהלוואי שהיה אפשר לחסל אותה, שכל כך קשה לי לראות בנות צעירות נופלות בשבי של הכת הנוראית הזאת, מה שמוביל אותי לגואל רצון, ואין לי כוח כבר לכל מה שצריך לעצור, לשנות, לאתחל, במדינה הזאת. ואם כבר מדינה אז החוק המפלה מבחינה דתית של ישראל ביתנו של שבועה מטופשת להחריד על סמלים יהודים ומדינה יהודית.

בקיצור- אולי יש כאן מישהו שיקח ממני קצת מהאחריות? גם ככה אני בקושי מטפלת בבריאות של עצמי, וכוחי מוגבל עדיין, וכל מה שאני לא מצליחה לתקן מחליש אותי ומרפה את ידי עוד ועוד.