עיר הירח

עריצות

להקות ציפורים עצומות

שטות אלייך בעיוורון,

את מסנוורת אותן

כדי שלא יערערו על

דרכייך.

בסוף, יודע כל מספר,

תמיסי כנפיהן-

שיפלו.

חמה

בקצה האופק הכחול דוהה

אל תוך החורף.

אבל מעל ראשי ליטוף

קרני קיץ מלאות נחמה.

רק לשכב על הדשא-

להיות אדמה.

והיה כי סגרת בפני את הדלת

לקירבה והבנה אליהן אני כמהה,

והיה כי כבדה עינך כבזלת-

והייתה גם עיני כבזלת כהה.

והיה כי תספון זכרונות עשנים,

ושמרת עד יום-אחרון,

אלך גם אני ברחובות ישנים

להגיר זיעתי על חברון.

אסוף את עברך

המעשן שנתו

בשנית,

תן לאש בקצות אצבעותיך

לבעור

ולאלחש שברונות-לב ישנים,

עד ששוב ישארו

רק עפר ואפר.