עיר הירח

את סוגרת את הספר

על אצבעותיהן של המלים

הכרוכות סביב צווארך.

לא חשבת לרגע

על עצמת הלפיתה, על הציפורניים.

רצית לדעת הכל.

עכשיו ידבוק בך מוות,

ממתין אחרי הנקודה

בסופו של כל משפט.

החביאי דבקות-שתיקתך;

שלא ישאלו אותך למה.

לא חשבת לרגע

על חלומות-פרא, על ההשלכות.

רצית לדעת הכל,

עכשיו את יודעת.

הארובות כופפו ראשן.

עשנן ירד לחצי התורן.

אנקצה צורמנית של תחילת עבודה

עברה כילדה בוכה

בין רבבות של אבאים זרים.

שרירי מתכת מכווצים

מיאנו

לחזור לתלם.

אלפי מסכים פקחו עיני מפלצת,

והחלו נוהמים ככלבים רעים.

ולמרות שהמריבה נדמה;

אנו חוזרים יום-יום עם חבלות

במפרקי הנשמה.

ולמרות שזה צורב בבטן;

צריך להלחים אותנו

חזרה לשגרה.

השביתה נגמרה.

אני מתאבלת על עצמי

כמו על מת.

אבל לא אולד מחדש-

משולחת רסן.

בגוף מרקיב אטפס

לאחוז בקצותיהן

של שאריות חיי,

אתמלא אבק

כדי להסתיר את הצחנה,

ואעמיד פנים

שכל זה רק חלום.