עיר הירח

את ממשיכה.

האבנים מכתתות את רגלייך,

והחרב שלך כבר איננה כה חדה.

את ממשיכה.

הדרקונים התקפלו אל הבוידם,

ממש כמו התקוות משנה שעברה.

למרות הכל את

ממשיכה: זורקת ציוד כבד מעלייך.

מדדה, צולעת, בוכה, ובכל זאת

ממשיכה.

I've held on too long just to let it go now,
Will my inner strength get me through it somehow?
Defying the curse that has taken hold
Never surrender,
I'll never be overcome

בכל הימים שאני במדבר אני מחפשת את השמש והיא בורחת לגגות אחרים.

זו לא משאלת מוות, זו רק עוד תחנה בדרך אל החום שאבד לי.

ואני מתרחקת מהקצה במיוחד כדי שלא יעלו לי רעיונות לראש, גם ככה הסבך שם נראה בלתי פתיר.

אני רוצה לחיות! ואיך-

אני מתדרדרת לאורך נהר וחצי-טובעת, מקווה לפגוש איזה דג, למצוא שילוט "נקודת האל-חזור",

או סתם להחבט באיזה קיר בטון ושכל המילים יזלגו ממני החוצה, יאדימו את הנהר.

"מה יקרה כשיגמרו הדמעות וישאר רק כאב?"