עיר הירח

הרחובות צרים מלהכיל.

העיר מצטנפת כילדון מפוחד.

מרזבים בוכים,

השמש קשה על קוביות הבטון,

ושערי השמיים נסגרים בכל יום

כעפעפיה של העיר הנרדמת.

אני מחפשת את זוהר הערים,

את המגנט הנעלם המושך אליו

תיירים ותושבים, ומסמא עיניהם

בפיח והילה.

אבל מקומנו תמיד בצל,

ומרוב החנויות, הבילויים, והמותרות המסנוורים

אין איש שרואה אותנו.

כמה חוב יש לנו כלפייך

שלא נפדהו אף בדם.

את מחזיקה אותנו בחבל טבור

הצומח מבין קברים כה רבים,

ומניקה אותנו רעל

ושקרים.

אני כועסת עלייך, המובטחת,

בכל הפעמים שאני צריכה לכעוס

עלי.

כי אין דם על רגבייך המתחדשים

שדרשת בכדי להינער,

כי אנו השופכים אותו

לאלילי-שקר נוכריים,

ולא יודעים די.

למדי אותנו להינחם

בתאנים ובגפנים,

לחלוק ולתת כמו שאת

נותנת

חיים ומנוחה

בבוא הזמן.