עיר הירח

אבנה לי ערים מפלצתיות

שיאכלו את הסתיו,

שיגיפו בפני החורף

דלתות אבן ונחושת.

ובלי הפרעה

אגדל בגינות את-

קוצי.

צווחות ראשי

מקרינות את עצמן

בשפה יוונית עתיקה:

לשלט על הדלת,

לרופא במסדרון,

לתרופות השיכחה.

כמה אנרגיה השקעתם

באי הסדר שלי.

לפעמים, כשאת בוהה בהברקה

של תכנון העיניים שלו,

את מדמיינת:

עוד מעט ותפרשי את חיוכך הרחב,

תפליגי למעמקי נשמתו.

אבל ספינת התענוגות שלכם-

אין לה חוף, והים גדול מדי.

את מפחדת לצלול כי אולי-

הפעם הקסם ייעלם

ואטלנטיס תישאר קבורה.

את עוצמת את העיניים,

החיוך התרסק ושקע.

אוחזת בחזקה לכל שבריר של אשליה.

מחר תקומי ותרוצי אל הים,

בידיעה מוחלטת

שאין שום ספינה.