עיר הירח

ראיתי אנשים מנקים ארובות,

חיוך התמתח כמו הקיץ

משנים של סבל ועבודת כפיים.

ובסמטאות ראיתי חסר-בית

מגרש חתולים מטונפים,

מקשט בפיסות צבעוניות של

זבל

את פחי האשפה.

נתתי לו בובת פרווה

עם שם בומבאסטי,

כדי שלפחות למישהו אחד

יהיה עם מי להתכרבל בחורף.

וכולם לבושים אדום.

ולמרות החורים בבגדים

ובלב,

ולמרות שאין להם כרס וכולם כחושים

(כמו האנשים בשלטי החוצות)

להם אני קוראת:

סנטה.

אמת שלי- שהיא קרה, קשה, וחסרת רחמים.

היא לא צריכה שיוכיחו אותה, היא לא צריכה שיפריכו אותה, היא פשוט ישנה- ניצחת, אדישה, וממכרת.

נשגבה. מסקרנת, מעוררת השראה.

היא לא מבדילה בין קודש לחול, בין יום ליום, בין אדם לאדם,

היא נחבטת לך בפנים וגם מזדחלת באיטיות מתחת לעפעפיים.

היא מתדפקת על דלתו של כל אחד, למרות שאיננה צריכה את האישור הפורמלי להכנס.

יש לה כוח אינסופי, אך היא לעולם לא מניפה את החרב, יש לה סבלנות לחכות עד שתנצח.

אם היה לי אלוהים הוא היה כזה.

הֲגַנָּתִי כְּנֶגֶד עֵדוּת הַפְּסִיכִיאָטֵר

זוֹ לֹא אֲנִי, כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט,
אֵלּוּ רַק זְרָמִים חַשְׁמַלִּיִּים
בְּכִבְלֵי יוּ - אֶס - בִּי.

אֵינֶנִּי אֲשֵׁמָה, זַהוּ קֶצֶר,
פְּגָם, אוּלַי אֵיזֶה מִין חֶרֶק מְשֻׁנֶּה-
בָּאג.

בַּשָּׂפָה הַטֶכְנוֹלוֹגִית אֲנִי
אָב-טִיפּוּס, שֶׁזֶּה בְּתַרְגּוּם לְמִשְׁפָּטִים:
תַּקְדִּים.