עיר הירח

א'

אני הופכת דפים בחלוני:
מחורף, לקיץ, לסתיו.
העמקים נפרשים בפני
ירוקים וצלולים
דרך זכוכית מאוחה.
רסיסי טל מוזלפים
מהעבר השני
ולתוך חלומותי.
אני קמה לחדר ריק.

ב' 

אתה נוכח באויר החדר
רק בקווי המתאר של
גופך,
והם מוצקים וכבדים,
עוטפים אותי כמו
אשליה.

פחדתי שאבלע בתוך החוסר האיום הזה,
אז הקצבתי לך מקום במחשכי הפינות.

ג'

אני כבר לא באמת חושבת עליך.
אתה מתגנב לכל החוויות
בלי שאשים לב,
מעין זיכרון מופשט
שקשור להכל,
כמו הכחול של השמיים
בכל התמונות הנכונות,
כמו רחשים מתחת לאדמה
בכל צעד וצעד,
כמו המולת העיר.

הבדידות מבריקה מאור הזרקורים.

ענן בחדר מכסה הכל באפלה.

איכה נפשי, רוחי, נפלה

למראה הפנים המוכרים.

נסיונות מהוססים לדקור אמת

מציצים מתוך בורות בם התחפרנו.

אחרי כל כברת הדרך שעברנו-

האם כל שהיה ביננו מת?

האם בכל פעם לחשוש בשנית,

כאילו שני זרים אנחנו,

לשכוח כל מה שהנחנו

ביננו בתום מסעות-תענית?

לא! יש לזכור את האש המלחכת

שקירבתנו קרבת-אחים

עת את הקשיים עברנו יחד

בהולכנו בדרכים.

יש לזכור את היד המושטת

שתמיד הופיעה בחלומי

כטל נוצץ על פרחי הלילך.

יש לזכור את המפלט מעצמי

בעודני איתכם שוקטת.

כל זאת אף פעם לא אשכח.

יד מותחת ומרחיבה את הצללים,

כמו להתחבא מאחוריהם,

ותהום פעורת שיניים

שותלת ברווח בין המיטה העליונה לתחתונה.

על קירות החדר תמונות עמוסות

חיוכים, אנשים מתחבקים במגע קצרצר,

ואור של פלאשים מתוחכמים.

אבל החושך המכוון מסתיר

את ההתאמצות, והיגע, והכוחות

שנסחטו עבור הרגע הדו-מיימדי.

אני מתכסה בשמיכה כמו בחומה.

נשימות שקטות שאינן שלי

מהדהדות בראשי-

חלומותי מתנגשים בעוצמה

ביצירי דמיון אחרים.