עיר הירח

בהולכך בשבילים

ידייך מציירות תנועות ריקוד

בשמי התכלת.

את משרטטת מספר קווים מקבילים

כאלטרנטיבות לאופק

לישוק לארץ המיוחלת.

צחוקך יוצא מעבר לקווים

שנוהגים לתחום בם את הפלא,

ואם אקרא בשמך לכוכבים

יהדהדו אלי מילים כאלה:

אור, וטל

צונחים על כנף מרפסת

כאלף ציפורים.

אור, וטל, ונצנוצי אספסת

בזוהר השירים.

הן ידעת כי תמיד יצמח הגלד

בעבור הזמן על צלקות-מכאוב,

וכל אשר כאבנו אמש

ירפה מגעו עד יעזוב.

סערנו. אך אין זוכר,

ובקצף הגלים אין אות,

ובראי ים-עומד עוד תראה

השתקפות חיוורת של הבאות.

ומאדמת הקטל יעלה ויבוא

לבלוב צנעת-פרחים.

אשזרם לקנה ואשובה לעיר

מכותרת כתרי-חיוכים,

אבל בעיניים דומעות:

יש צלקת, יש אות.

השמיים הגביהו מעוף,

והעיר התעטפה

דחף של שוק:

כשחנויות קורצות האחת לרעותה,

ושלל צבעים קוראים בקול מחוספס.

שאגה מלכותית.

אבני לשם וענבר משובצות

בכתר-פלסטיק של הכל בדולר.

אור יקרות זורח ומרצד

בתוך שלל חרוזים, תיקים, נעליים.

נגני רחוב מושכים את העיר הזאת

בגלימת ארגמן ארוכה,

וכל הסתעפויותיה מצוות: צייר.

וכשאדם מרים ראשו ביראת-כבוד -

השמיים נוחתים על עפעפיו כמו שלג.