עיר הירח

כשציפור בעלת כנפיים רחבות

חגה במעגלים גדולים מעל הים, לבדה,

השמש שוזפת נוצותיה הרכות,

ואלף הגוונים נראים כאגדה.

עד שקיעת החמה כבר תהי בארץ אחרת,

גלים שקופים ישקו לחוף,

ותנוחי בצל דמותך המשוחררת,

ותזכי לשקט סוף-כל-סוף.

ציפור יקרה, כבדת כנפיים,

ענן ילווה דרכך כאב.

אם יש בך עוד ספק - פרשי את זרועותייך,

הים יפרוש אלייך זרועותיו.

עד שקיעת החמה כבר תהי בארץ אחרת,

גלים שקופים ישקו לחוף,

ותנוחי בצל דמותך המשוחררת,

ותזכי לשקט סוף-כל-סוף.

אך העיר תלך תמיד בעיקבותייך.

באהבה שלנו

המציאות רכה כמו קצף,

אבל לא אשלייתית.

ובכל אדווה של הוויה

אנו משתכשכים כדגי זהב.

נחשולים של אש ועשן

משתקפים במראות

של ארץ אחרת,

והם צועקים אלי:

הצילי נפשך!

אך על אדמת האמת שלנו-

האש הופכת קרח,

ובזיעת-אפנו אנו חוצבים בה ארמונות,

בעוד המלח צורב את עיננו הפקוחות.

ברגעים הקסומים,

כשאני באמת חושבת אותך

ולא עליך,

דלתות נפתחות בפני

לקצוות תלושים בעוצמה

של בדידות וגעגוע.

ומותר לי ללטף אותם,

לשזור אותם לצמה מהודרת,

ולהיות איתך בסחרור,

בהרס, בתופת, ובאש,

ולהוציאך בלי פגע.

ידי המושטת

כשמיכת צמר לבנה

ללילותיך הקרים.

וכאן תמים יכולותיי.

אני לא רוצה לחשוב עליך.