עיר הירח

מה שאני רוצה עכשיו

תמיד בורח ממני,

מתפוגג כעשן

של מדורות בשנות העשרים.

מי שאת מחר.

מי שאת

מחר,

וגם מי שאת היום-

דבר לא נעלם מעיני.

את הכל אני מחבקת;

גם את מה שאת רוצה לקבור

קברי בפתח ביתי,

ואשמור לך אם תסטה הדרך,

שתמיד תוכלי לחזור.

עיר הולדתך:

הבהוב של פלורסנט במסדרון

בזמן הציפיה והפחד.

עיר נעוריך:

מפלט מן השגרה,

פרצופים זרים ברחוב-

סוף סוף לנוח.

ערים מזדמנות

שעוזבים אחרי שנה

עם קצת יותר

בחשבון החיים,

וקצת פחות חלומות.

והעיר של עכשיו

שאתה מושקע בה ושוקע,

שאתה רחוק בה וכל-כך כל-כך קרוב

שזה שורף

ורחובותיה מופיעים לך בחלום.

הישר מבט בעיניהן

כאילו לא ביקרת בהן אף פעם.

רגלייך טופפות

לקצב קול פנימי

(אני שומעת).

אני פורסת מפה

של מחשבותייך,

עם הגבול המודגש הזה:

את נמצאת כאן.

בואי לטייל איתי

ברחבי היחד,

לאורך הרחובות הצרים

המסתתרים תחת בתיהם,

סביב הכיכרות הרחבים

בם צעקנו שחסר,

לאור שקיעתם וזריחתם

של האורות בחלונות.

נחפש ולא נמצא,

לפעמים סתם נשתוק,

לפעמים נלך לישון.