אני נמצא בפילדלפיה, לומד באוניברסיטת פנסילבניה הידועה בכינוי Penn. אני נמצא כאן לסמסטר אחד, משתתף בתכנית חילופי סטודנטים שהאוניברסיטה שלי בארץ לוקחת בה חלק. הבחירה בי להשתתפות בתכנית הייתה אחד האירועים המרגשים והמפתיעים בחיי. אחרי הכל, הייתי התלמיד הכי גרוע בפקולטה. כששאלתי את הדיקאן "למה אני?", הוא ענה:
"תשמע geebor. אתה אדם בוגר, אז אני יכול לשים את הדברים על השולחן. אתה חתיכת אפס. אתה מאיט את כל הכתה. השאלות הטפשיות שלך מגוחכות, ואתה כולך מין ייצור פאטתי שכזה. אני לא רוצה אותך בשדה הראייה שלי. הייתי יורה בך אם החוק במדינה הזו היה מרשה לי, או לחילופין אם היה לי כאן אקדח. לך מעל פני."
קמתי מהכיסא הנוח להפליא והסתובבתי לצאת, ואז נזכר הדיקאן להוסיף:
"אה כן, שכחתי, אתה גם מכוער!"
מופתע למדי יצאתי את משרדו של הדיקאן, שורק לי בדרכי. איזה כיף להיות כישלון. הפגישה ההיא הייתה יריית הפתיחה של ההרפתקאה הגדולה ביותר בחיי עד היום. והיו לי הרבה הרפתקאות, אבל לא הפוסט הזה הוא המקום לתאר אותן. זה הזמן לציין שלא נשלחתי לבד. נשלחנו שניים, קונץ חברי מספסל הלימודים ואנוכי. לפני שעזבנו את הארץ הגדרנו מטרה ברורה. מי שעושה הכי הרבה סקס מנצח. ולא הכמות היא שקובעת, אלא הסטיות. החלוקה הייתה כזו:
אמריקאית לבנה: נקודה אחת.
אמריקאית שחורה: נקודה וחצי.
אמריקאית יהודייה: שליש נקודה (בשביל מה אנחנו בחו"ל??).
אסייתית: שתי נקודות.
צרפתייה: שלוש נקודות (בשם הנקמה).
איטלקייה: שלוש נקודות (בשם הכבוד).
לבקנית: שלוש נקודות.
גופה: נקודה.
סנאי: נקודה וחצי.
זקנה מעל גיל שמונים: ארבע נקודות.
זקנה מעל גיל מאה: עשר נקודות.
אילמת: ארבע נקודות.
חירשת: ארבע נקודות.
עיוורת: ארבע נקודות.
אילמת-חירשת-עיוורת: עשר נקודות.
תתרנית: שתיים-עשרה נקודות (הן נדירות).
ישראלית: עשרים נקודות. אתן הכי מדהימות, אין מה לעשות.
בנוסף הגדרנו בונוס של חצי נקודה על שער חלק לחלוטין או לחילופין על בקבוקים מושלמים. הבעייה עם שיטת הניקוד הזו הייתה שהיא גרמה לנו לשרוץ זמן רב מהרצוי בבתי חולים, בתי אבות וחדרי מתים. מהר מאוד הפכנו את השיטה על פיה והקצנו נקודה בודדת לכל משגל. ככה נוכל לשרוץ רק בחדרי המתים, כמו שאנחנו אוהבים.
רק להבהיר - כל זה היה סתם הומור לא מצחיק. הרי האופי הוא זה שקובע.
באמצע אוגוסט נפרדתי לשלום מהמשפחה והחברים, טסנו (קונץ ואנוכי) לשבועיים לנקות את הראש בספרד, ומשם ישירות לפילדלפיה. מוזר לעזוב את הארץ לכל כך הרבה זמן שלא למטרת טיול. פתאום צריך לארוז את החיים. כל המלתחה שלי, האהובה שלי, צריכה להיכנס לשתי מזוודות. הנעליים. הספרים. אוסף הפורנו (סתם). אז הגעתי לכאן. שיכנו אותנו בבניין של סטונדטים לתואר שני כי אנחנו זקנים מדי מכדי לחיות עם הילדים (להזכירכם האמריקאים המטופשים האלה מתחילים את הקולג' בגיל 17-18), והתחלתי לתור את העיר. הקמפוס מדהים. אין מלים. מי שלא ראה את התמונות בפוסט הקודם - זה הזמן. בחורות יפהפיות מסתובבות חופשי ברחובות, לבושות במה שאני מכנה מכנסתולים (מכנסי טריקו שבקושי מכסים את התחת), בחורות בכל הצבעים הגדלים והמנים. פוטנציאל הנקודות היה עצום.
התחלנו להכיר את הסביבה ואת האנשים, והכל היה נראה ממש מדהים. ואז הגיע הקטע שבו היינו אמורים לבחור אילו קורסים ניקח. אדם מיושב בדעתו היה לוקח קורסים מקבילים לאלו אשר הוא מפספס בארץ בכדי לזכות בפטורים נכספים. אך מי אמר שאני מיושב בדעתי?
התחלתי ללכת להמון קורסים כדי לקבל מושג מה טוב בשבילי. כמה מהקורסים שהלכתי אליהם (ועכשיו אני רציני): קולנוע נאצי, הביולוגייה של ההתנהגות, תרבות מצריים העתיקה, מבוא לקולנוע מודרני, סקס סמים ואלימות בחברה המודרנית, מבוא לקרימינולוגייה, תהליכי חיברות אצל היפופוטמים, מדע קוגניטיבי, כתיבה ביקורתית על קולנוע, אגדות עם איריות, סיפורי פיות בהיסטורייה של הפולקלור, פילוסופייה הודית, ועוד קורסים בתחומים שונים במנהל עסקים - כי צריך גם להיות רציניים בחיים. בית הספר למנהל עסקים ב-Penn נקרא Wharton והוא נחשב לאחד הטובים בעולם, אז הייתי חייב לקחת שם כמה קורסים. כל הקורסים שציינתי, אגב, אמיתיים לחלוטין. חוץ מזה על תהליכי החיברות אצל היפופוטמים. אבל מוזר שאין להם כזה.
לא אלאה אתכם ברשימת הקורסים שבחרתי, אבל אציין בהזדמנות הזו שהקורס "מדע קוגניטיבי", שהוא בין אלו שבחרתי, הוא הקורס המרתק ביותר שלקחתי בחיי. הפוסטים הפילוסופיים שיבואו בעתיד אמורים להוכיח זאת.
התחלתי ללמוד, ובינתיים הכל בטנדר. סיימתי השבוע את תקופת מבחני האמצע, ואוטוטו מתקרבת שואת פרוייקטי הגמר. יש לי שלושה פרוייקטים להגיש לתחילת דצמבר. אני מקווה שאני אשרוד. הנחמה שלי היא שכל שלושת הפרוייקטים עוסקים בתחומים שממש מרתקים אותי.
מפאת הכנות עלי לציין שהניקוד הנוכחי בתחרות הסקס הוא פשוט בושה לגבר הישראלי. אני מפסיד אפס-אחד. אני אנסח את זה אחרת. לא עשיתי סקס כבר שלושה חודשים. אבל זה בסדר, אל תדאגו לי. מה כבר יכול לקרות? מקסימום האשכים שלי יתפוצצו.
זהו להיום.
זה הזמן לציין מספר עובדות אודותי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
