כמו שציינתי כבר מספר פעמים, הייתה לי מטרה בפתיחת הבלוג. ההשתהות שלי עם תאור המטרה הביאה מספר אנשים להתעניין בה. אם לומר את האמת, אני משתהה עם מימוש המטרה מכיוון שאיבדתי בזמן האחרון את הביטחון שיש ביכולתי לממש אותה בצורה ראויה. אבל קודם כל - עידכון.
סיפרתי בפוסט על הפולניות שאני מתכנן לנסוע לבליז. מים רבים זרמו זרמו בנהר ההחלטות שלי מאז. קניתי כרטיס טיסה למקסיקו ואני הולך לבלות שבועיים באיסלה מוחרס, אי הנשים (אי קטן לחופי קנקון). זהו יעד מדהים למנוחה, מסיבות וצלילה. אני חוזר משם לניו-יורק ב-27 לדצמבר, עושה את הסילווסטר בתפוח הגדול, וחוזר לארץ ב-2 בינואר. מקווה שיהיה כיף.
ועכשיו למטרה. שוב, אני מדגיש, אני לא בטוח שאחזיק בה אך כבודה במקומו מונח.
מזה זמן רב אני מתעניין בפילוסופיה של הנפש. אני מתעניין לא מעט בדיעותיהם של גדולים וחכמים ממני בנושא משמעות הקיום שלנו. כילד שגודל בבית מאוד חילוני, מעולם לא האמנתי בקיומו של אלוהים ודי זילזלתי במי שהעלה את שמו כאחראי לבריאה. כאחד שגודל על תורתו של דארוין, מבחינתי מוצא האדם מן הקוף, הפיזיקה מסבירה הכל וכו'...
ככל שהתבגרתי ולמדתי, התחלתי לפקפק בדעה הגורסת שאין אלוהים. אני אסביר. כשניסיתי להתמודד עם השאלה "מי אני" בצורה מופשטת, הגעתי למסקנה שהדברים שאני יודע באופן מעמיק אינם קשורים כהוא-זה לפיזיקה או ביולוגיה. כאשר למדתי את תורתו של הצרפתי המסריח דקארט, גיליתי שהדעה הזו קיימת כבר מאות שנים. הבחור הנחמד הזה, דקארט, ביקש להבין מה אנחנו לבטח יודעים על הקיום. הוא התחיל מלהניח שכל מה שהוא יודע בטל, וניסה לראות במה הוא יכול להיות בטוח. הוא היה בטוח רק בדבר אחד - שהוא עצמו חושב. פרט ל-"עובדה" הזו, ייתכן שהכל אשליה (המטריקס אם תרצו). בעזרת להטוטנות לוגית אשר מתבססת על קיומו של אלוהים טוב הוא הגיע למסקנה שהיותו חושב גוררת את היותו קיים, ומכאן אמירתו המפורסמת "אני חושב משמע אני קיים". הסרחן שלנו קבע שאדם מורכב משני דברים שונים - הגוף והנפש. הגוף הוא פיזי, תופס מקום במרחב, והנפש איזה פיזית אלא שייכת למהות שונה, ואינה תופסת מקום במרחב. עניין חשוב נוסף הוא טענתו שהנפש והגוף מתקשרים האחד עם השני על בסיס נסיבתי - הנפש מסוגלת להשפיע על הגוף (הנפש רוצה להזיז את היד - היד זזה) ולהיפך (דחפתי את היד לתנור, כואב לי). כשהותקף ע"י הטענה שלפי תורתו הנפש והגוף לא יכולים לתקשר מפני שהנפש אינה פיזית התחמק דקארט מהעניין ע"י הטענה שהם מתחברים בבלוטת האיצטרובל בגזע המוח. כשנשאל "למה" הוא ענה "ככה".
הגישה לפיה הנפש והגוף הם שני מהויות נפרדות נקראת דואליזם. זה ממש מעצבן להתייחס לזוג נפש וגוף כזכר. יותר טבעי לי להגיד "הגישה לפיה הנפש והגוף הם שתי מהויות" אבל ניחא.
אתמול סיימתי לכתוב פרוייקט לאחד הקורסים שאני לומד פה. הנושא אודותיו ביצעתי מחקר היה, איך לא, דואליזם. במשך חודשיים חקרתי לעומק את גישתם חשובי הפילוסופים, הפסיכולוגים והמדענים בנושא. המחקר היה מרתק. בשורה התחתונה אף אחד לא יודע איך אנחנו פועלים, וזה לא מאוד מפתיע; שהרי הוכחה של אחת הגישות היא הפרכה של כל השאר.
המטרה שלי בפתיחת הבלוג הייתה לפתוח לדיון תפישות פילוסופיות שונות לגבי המהות שלנו. דוגמה מעניינת היא המודעות. כאשר אתם קוראים את השורות האלו עוברות בראשכם מחשבות (אני מקווה). האם יש מודל פיסיקלי שמסביר את עצם העובדה שיש לכם מודעות למה שקורה סביבכם?
ועוד דוגמה אחת. על קואליה (Qualia) שמעתם? בואו אני אספר לכם על מרי.
אחד הטיעונים לטובת הדואליזם הוא הסיפור על מרי ("טיעון הידע"). מרי היא נוירופסיכולוגית גאונה מבריקה אשר יודעת כל מה שיש לדעת בפיסיקה, במבנה המוח ובמערכת הראייה האנושית. מרי שלנו, המסכנה, נולדה עיוורת צבעים. בתור אתגר שכלי, מרי החליטה שהיא רוצה לדעת כל מה שניתן לדעת על צבעים ועל הדרך בה המוח האנושי קולט אותם.
כשמרי הגאונה מגיעה לגיל מבוגר, היא עוברת ניתוח חדשני שנותן לה ראיית צבעים. הדבר הראשון שמרי רואה כשהיא פוקחת את עיניה הוא, משום מה, בננה. נשאלת השאלה, האם מרי תישתף בתחושות שהיא לא הכירה כתוצאה מלראות צהוב בפעם הראשונה? הרי מרי יודעת את כל מה שיש לדעת על צבעים; אם היא למדה משהו חדש אודות "צהוב", הידע הזה הוא לא חלק מהעולם הפיזיקלי, וכביכול הוכח שיש דברים שהם לא פיזיקליים. מבלי להתייחס לחלקים הרופפים של הטיעון, קואליה היא המילה שמתארת את קבוצת התשובות לשאלות "איך מרגיש צהוב", "איך מריח גוף", ועוד כהנה וכהנה רגשות ותפיסות סובייקטיביות. מילה מגניבה.
אני יכול להמשיך ולכתוב על הנושא מכיווניו השונים והמרתקים (לדעתי לפחות).
השאלה הנשאלת - האם זה מעניין מישהו?
אני אשמח לתגובות כנות.
אני כנראה לא אבכה, אל תידאגו. איך שלא יהיה, אני תמיד יכול להמשיך לספר סיפורים על פולניות קאתוליות בתולות ואיך אני לא שוכב איתן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
