אני עובר תקופה קשה. הסיבה היחידה שאני כותב את הפוסט הזה היא תראפיה מהלימודים (אל תבינו לא נכון, אני אוהב אתכם מאוד מאוד). אני כותב שלושה פרוייקטים במקביל, כולם להגשה ביום שישי. יש לי מבחן גדול ביום חמישי, וכדי לתבל את החיים מעט יותר יש לי עוד פרוייקט אחד ליום שני, שיעורי בית ליום שני, ועוד מיני-פרוייקט ליום חמישי. אמריקאים טפשים.
היום התחיל הקור האמיתי. בדרך מהמכולת הביתה האשך הימני שלי קפא ומת. מינוס שש מעלות, המסכן לא עמד בזה. קברתי אותו בגינה ליד הבית. עברנו הרבה ביחד, ג'ונס השמאלי ואני. הייתי קורא לו ג'ונס השמאלי למרות שהוא היה האשך הימני שלי - זו הייתה מין בדיחה פרטית בינינו. אני לא מאמין שאני מדבר עליו בזמן עבר, זה כל כך עצוב.
אתם מכירים את זה שכל-כך קר שהאף ממש ממש כואב? אני זכיתי להכיר את זה היום. מרוב שהיה קר עלו בי זיכרונות מהנסיעה למחנות בפולין (איזה צחוקים היה שם, וואי וואי).
האמת, אני כבר מת לחזור לארץ. אני מתגעגע לחברים, למשפחה, לשווארמה והאמת גם לסקס. מה שמפתיע הוא לא שאני מתגעגע לסקס אלא שבארץ אני אקבל (או אתן, תלוי ברמת השוביניזם של הקורא). זה מוכיח דבר אחד - לא הצלחתי להתאקלם במדינה המטופשת הזו. כל זב חוטם מכוער ונכלה, בין אם הוא פיסח, גידם או סתם דביל, מצליח פה יותר ממני בתחום הזה. הבחורות פה קלות דעת בצורה מזוויעה, אבל כנראה לא אוהבות ישראלים. כנראה שאני סתם מכוער מדי (לפחות אני מודה בזה). אל תגיבו, זה היה בצחוק. אני סוג של אל יווני בעצם (אח, הציניות, הציניות).
אני חייב לחזור לעבוד, אבל לפני זה אני רוצה לספר משהו נוסף. כל מי שלא מתעניין בעולם מוזמן להפסיק לקרוא עכשיו.
אחד הנושאים שהעסיקו מאז ומעולם את גדולי הוגי הדעות הוא נושא נפשן של חיות. האם לחיות יש נפש? כל בעל כלב או חתול יטען בתוקף שכן, אני משוכנע. שוב עולה השאלה "מה היא נפש?" ואיך לעזאזל אפשר לבדוק את זה. לדעתי, אגב, לחיות יש נפש באותו מובן שלנו יש נפש. ועכשיו לסיפור על הברווזתולים.
כולנו, אני חושב, אוהבים אפרוחי ברווזים, המכונים גם ברווזונים וגם ברווזתולים (על ידי לפחות). ברווזתולים הם קטנים, חמודים וטעימים (סתם).
אחד הדברים החמודים ביותר שברווזתולים עושים הוא ללכת אחרי אמא שלהם לכל מקום. כולם מכירים את התמונה הזו של אמא ברווזה מהדסת לה לדרכה ואחריה מסתרכים כמה ברווזתולים קטנים, חמודים וטעימים. משחר הימים התעניינו אנשים בקשר הזה בין אמא לילדיה. איך הם מזהים דווקא אותה ולא מתבלבלים? כמו שרבים מכם כנראה יודעים, אנשים רבים עשו ניסויים בנושא וגילו שאותם ברווזתולים חמודים פשוט זוכרים את הדבר הראשון שהם רואים ומחשיבים אותו כאמא שלהם, בין אם זה חוקר בחלוק לבן, ילדה שרוצה לעוף, קופסת קורנפלקס על גלגלים או קרנפתול. כשנתנו להם לעבור את השבועיים הראשונים של ינקותם מבלי שיהיה גורם אחר בסביבה שלהם, הם פשוט הצליחו להיות עצמאיים ללא אמא ולא היתה שום בעיה עם זה (ולעולם לא נקשרו לשום דבר). כאן עולות כמה שאלות מעניינות שלא קשורות להמשך - למה הם לא בוחרים באחד הברווזתולים האחרים להיות האמא (למה קופסת קורנפלקס היא אמא ראויה בעוד שעולל ברווזתולי אחר הוא לא)? האם הם "חושבים"? האם הבחירה באמא היא מתוך תהליך מחשבתי בו הם "מקבלים החלטה" לאמץ כהורה את הדבר הראשון שהם רואים? או שהם בעצם מכונות משוכללות (וטעימות) עם נוצות?
הנושא הזה ריתק חוקרים רבים. מה גורם לברווזתול שכזה "להינעל" על דמות אם ולעכוב אחריה כל חייו?
בבדיקה של התנהגות המוח של ברווזתולים, גילו שבתהליך הראייה הראשונית מופרשים אצלם במוח המון אנדורפינים. אלו האחרונים הם, באופן כללי, הכימיקלים שהגוף מפריש כדי לגרום תחושה של הנאה כנגד כאב. בבני האדם הם מופרשים כשכואב לנו. לדוגמה, יש טענה שאנשים אוהבים לאכול אוכל חריף, דבר לא הגיוני כשלעצמו, מכיוון שבתגובה לחריפות הגוף מפריש אנדורפינים שגורמים להרגשה טובה. אנדורפינים הם מאוד ממכרים, סמים כמו אופיום פועלים בצורה דומה על המוח. כל התיאור הביולוגי המשעמם הזה בא כדי לתת בסיס לאמירה הבאה: התהליך בו הברווזתול הקטן מחליט שמה שהוא רואה בגיל יומיים הוא אמא שלו, נראה מבחינה ביולוגית כמו התמכרות לאופיום. ברווזתול סטלן.
אם מזריקים לברווזתול, עם לידתו, חומר המונע ספיגה של אנדורפינים במוח (חומר אנטי-ממכר המשמש גם בתהליכי גמילה) - הוא לא נקשר לאמא כלשהי, אפילו אם האמא הביולוגית שלו בסביבה.
לסיום הסיפור, אם הברווזתול כן נקשר לאמא, נשאלת השאלה איך הוא ממשיך לזהות אותה. ובכן, כאן מגיע החלק המגניב. בכל פעם שהברווזתול רואה את דמות האם שהוא קיבע, מופרשים אצלו במוח אנדורפינים במינון קטן. במלים אחרות, יש הסבר ביולוגי מובהק לסיבה הגורמת לכך שברווזתולים עוקבים אחרי אמא שלהם, הם פשוט מקבלים סוטול קטן בכל פעם שהם רואים אותה - לא צריך להניח שהם "חושבים" או "מרגישים משהו". תחשבו שאתם הייתם מרגישים סוטול בכל פעם שהייתם רואים את אמא שלכם - לא הייתם הולכים אחריה לכל מקום?
מבחינה ביולוגית מובהקת, ניתן לומר שברווזתולים מכורים לאהבה. אוווווו :)
אז מה דעתכם?
לברווזים יש נפש?
הם חושבים?
ומה לגבי חיות אחרות?
ואיך אפשר לבדוק את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
