הגיע הזמן לומר להתראות בינתיים. הפעם הבאה שאכתוב תהיה בערך בעוד חודש. למתעניינים - הסימסטר שלי מסתיים מחר (מבחן אחרון), ואני סוף סוף חוזר לארץ הקודש שלנו. בכדי לשטוף את האמריקאיות הדביקה מעלי אני טס למקסיקו לשבועיים, חוזר לעשות את הסילבסטר ב-Times Square עם הכדור והספירה לאחור והכל, ואז חוזר לדירה המופלאה שלי בארץ.
אף פעם לא אהבתי להשתמש במחשב לצרכי הנאה. הוא תמיד היה כלי עבודה בשבילי, מעולם לא השתמשתי בו לצ'אטים, משחקים וכאלה. לפני שעזבתי את הארץ תידרך אותי חבר טוב בשימוש במסנג'ר, כדי שאוכל לשמור על קשר עם כולם בצורה שלא תרושש אותי. מהרגע בו נסעתי כתבתי אימייל פעם בשבוע לכל החברים בארץ, עם תמונות וסיפורים (והיו הרבה כאלה). במשך הזמן גיליתי עוד ועוד דברים על הקהילות המופלאות הנמצאות באינטרנט, גיליתי את ה-ICQ כעולם מלא חיים. ישראבלוג היה המקום הבא בו ביקרתי. את ICQ, אגב, אני מכיר מתחילת דרכו - לפני כמה שנים חבר סיפר לי על קבוצה של ארבעה חבר'ה שכתבו תכנה מגניבה, אז התחברתי. היום אני יכול להתגאות במספר ICQ בן 6 ספרות :)
הגעתי לישרא. נכנסתי לאתר המרכזי ובאופן טבעי הלכתי לבלוגים הפעילים. מפה לשם הגעתי לבלוג של מורגן היקרה. העומק והחריפות שבו אותי. התחלתי לקרוא בבלוג שלה באופן קבוע, דרכה הגעתי אל אנדי המקסימה, ומשם המדרון התלול של ישרא הוביל אותי לפתוח בלוג.
למה אני כותב פה בעצם?
אני אוהב לכתוב.
אני צריך להרגיש שאני כותב טוב, שאני מצליח לעניין.
אני אוהב להעביר מהידע שלי לאחרים.
חשוב לי להשפיע בנושאים שחשובים לי. דוגמאות:
חשוב לי שתקראו את Walkman - אולי תחכימו (אני החכמתי).
חשוב לי שתתנו סיכוי לנינה סימון - אולי תאהבו.
חשוב לי שתדעו מי היא מיכל ניב - אולי יותר אנשים ינציחו את שמה.
למה? כנראה שזה בגלל החיזוקים שאני זקוק להם - "geebor הזה, וואו, איזה טעם יש לו במוזיקה! וכמה שהוא מפרגן, איזה יופי! ואיזה חתיך, וואו!" וכו'... ואולי זה כי אני סתם בן אדם טוב? סתם סתם, די, זה היה בצחוק...
האם אני כותב בשבילכם או בשבילי? באמת שאני לא יודע.
היום הוא יום מאושר בשבילי. ב-6 לפנות בוקר סגרתי חוזה עבודה מדהים עם חברה בארץ. החלטתי ללכת על הקו הצנוע (שבד"כ לא מייצג אותי) ולא להעלות שום דרישה. החברה הציעה לי הצעה שעלתה על כל הציפיות שלי, מכל בחינה (לקח לחיים?). זו חברת סטרט-אפ שאני מכיר ואוהב, יש לי כמה חברים קרובים שעובדים בה, ובכלל זו עסקה מעולה. אחד החסרונות בעבודה הזו הוא התובענות שלה. 150% משרה. לא יהיה לי הרבה זמן להשקיע בבלוג. אני מאוד מאוד אשתדל להמשיך לכתוב ולספר לכם סיפורים מעניינים על חיי ובכלל. אני מאמין שאני אעמוד בזה :)
סיכומתול:
את הפוסט הראשון (תמנונים וכאב) כתבתי ב-21 בנובמבר. פחות מחודש, נראה הרבה יותר. ביקרו אותי הרבה אנשים, הרבה יותר ממה שציפיתי. הכרתי אנשים מופלאים (קצרה היריעה מלפרט את כל הבלוגים שאני קורא באופן קבוע). נהניתי מאוד מאוד. תודה רבה לכולכם.
בקשה:
אנא מכם. אני מאוד אוהב ביקורת, קוטלת ככל שתהיה. זה הזמן שלכם לומר את דעתכם. אני פה בשבילכם (נניח כך לצורך הבקשה למרות התהייה שהעלתי מקודם), עיזרו לי להשתפר! (אפשר גם סתם לזרוק מילה טובה, מילה רעה או להגיד שאני דביל)
לסיכום אוסיף עוד ציטוט מהשיר המופלא אותו ציטטתי בכותרת: "הייתי טס, לא רק הולך מכאן כעת."
אחלו לי מזל טוב (על העבודה), אחלו לי חופשה נעימה (על מקסיקו), ועשו מנוי (כדי שתדעו בדיוק מתי חזרתי, וכי אני זונה).
יש לכם יממה לומר לי להתראות :)
ביי ביי
[נחשו מי הוא אני ומי הוא אחי (טייס הקרב!)]
[כן, זה היה צעד שפל אשר מטרתו לזכות בליבן של קוראותי.]
[ועכשיו באמת ביי ביי.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
