לפני ארבעה חודשים בחור שאני מכיר עשה תאונה. ספוג באלכוהול, ניקר על ההגה, 120 קמ"ש, נכנס בקיר בצד הדרך.
הייתי בארה"ב, חבר משותף סיפר לי. היה בתרדמת חודשיים. יום אחד התעורר. התחיל לתקשר, לזוז קצת, לחייך. מעבר לשיתוק הכמעט מוחלט הייתה לו בעיית זיכרון. הוא לא זכר את השנה האחרונה ולא היה מסוגל לצבור זיכרון חדש. memento. היה מתקשר שוב ושוב לחבר שלי בכדי לבקש מס' טלפון של ידידה משותפת. היה שוכח, זוכר ושוב שוכח אנשים ואירועים. באחת הפעמים, כשישבו כל החבר'ה אצלו בבית, הוא שאל את אחד החברים "תגיד, יש לך חברה עכשיו?"... החברה של אותו בחור (מזה 4 שנים) לא ידעה איפה לקבור את עצמה. על כל האירועים הללו שמעתי מחו"ל.
אחד הדברים היפים בכל הסיפור הזה, כמה נורא, הוא שהבחור לוקח את הכל בהומור. נכון, זו עשויה להיות דרך התמודדות מבחינה חיצונית או פנימית, ויכול להיות שהוא אכול מבפנים. אך על פני השטח הוא מבלה את רוב זמנו בלצחוק על עצמו ועל אחרים.
אתמול הייתה לו יומולדת. החברים חגגו לו במסעדה יוקרתית. לא ראיתי אותו חצי שנה - החלטתי להגיע לסיום האירוע, להגיד מזל טוב ולהרים כוסית. איך שאני נכנס למסעדה הוא מסתובב אלי. על כיסא גלגלים, מתאמץ מאוד להזיז את הידיים ומדבר לאט לאט.
"אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותך", הוא אומר, "אבל אני שמח שבאת".
"יא כלב, הייתי אצלך אתמול!" אני עונה.
הבחור בוהה בי בעיניי עגל.
שתיקה מסביב לשולחן.
"אני ממש לא זוכר את זה" הוא עונה,
"אבל בוא שב יוסי, יש מקום שם".
אני בוהה בו בעיניי עגל.
לאט לאט הוא אומר:
"יאללה, geebor, יא בן זונה, מסתלבטים עליך תצחק."
כל השולחן מתפוצץ.
עוד הרמת לחיים.
שותים, צוחקים.
כמה טוב שיש חברים.
יש רגעים עצובים מצחיקים בחיים. שישמור אותנו מכאלו.
נוסעים במכונית הישנה לתוך הלילה הרטוב...
[הייתה לי שגיאת כתיב בכותרת. "סא לאט". דביל.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
