רכבת השדים הפרטית שלי - הבלוג של geebor

הדיקן שלי ואני, איך לומר, לא מסתדרים הכי טוב בעולם (לסיפור המלא). אני חושב שהוא מכוער והוא חושב שאני דביל. הוא צודק, נכון, אך כדמות יצוגית עליו להצניע את דעותיו האישיות לגבי סטודנטים. אני, בתור בורג קטן, לא חייב כלום לאף אחד (לא?). אתמול נערך טקס המצטיינים באוניברסיטה שלי. לפני כשבוע נשלח אלי מכתב בו משפחתי ואני מוזמנים לאותו אירוע עקב היותי מצטיין דיקאן, כך לטענת המכתב.

"מה הוא זומם?" שאלתי את עצמי... האם הוא הולך להביך אותי בפומבי? האם הוא הולך לקרוא לי ואז לומר שנפלה טעות ואז לשלוח אותי חזרה ואז יהיה באסה ואז עוד דברים? מה לעזאזל קורה שם?

באתי. עם המשפחה. לפני הענקת תעודות מצטייני הדיקאן עלה נשיא האוניברסיטה להעניק תעודות למצטיין הנשיא.

והרי הפרוטוקול:

קריין: "להענקת התעודות למצטיין הנשיא אני מזמין את פרופסור ר', נשיא האוניברסיטה."
[מחיאות כפיים סוערות]
פרופ' ר': "גם השנה עומד המשק בפני קשייבלת בבלת בבלת בבלת בבלת בבלת בבלת..."
פרופ' ר': "מצטייני הנשיא הם חוד החנית של הבבלת בבלת בבלת בבלת בבלת..."

[בשלב הזה אני כבר נוחר קלות]
פרופ' ר': "בשנה זו המצטיין הוא דמות חריגה. הסיכסוכים בינו לבין דיקאן הפקולטה שלו הגיעו אפילו לאמצעי התקשורת. האחד חושב שהשני מכוער והשני חושב שהראשון דביל. נתונים אלו אינם מורידים מהישגיו הלימודיים והחברתיים. המצטיין שלנו אינו בעל הציונים הגבוהים בבית הספר, אך על פי חוקת האוניברסיטה יש לשכלל את אורך הזרג ביחד עם הממוצע ובתחום זה המצטיין שלנו הוא הוא הראשון!"

[הקהל משמיע קולות הערכה]
פרופ' ר': "אני קורא ל-geebor!"
[מתוך שינה עמוקה אני מקבל מרפק מחבר שלי, מתעורר, מופתע לחלוטין. קם לאט לאט לכיוון הבמה]
פרופ' ר': "כל הכבוד מר geebor, התרצה לומר כמה מלים?"
[משפשף את העיניים, מסתכל לעבר הקהל. קולט את עינייה היפות של אימי מביטות בי בגאווה. אין מה לעשות. נואמים.]
geebor: "אני חש גאווה רבה, ומהסוג הנכון. בתור נציג השכונות אני שמח שזכיתי להכניס לכם, עשירי כפר שמריהו וסביון, ולקחת את התואר הנכסף מתחת ידיהם של בניכם ובנותיכם. המלגה הסוציואקונומית קנתה לי השכלה מעולה והוכיחה שגם מעיר הפשע יכול לצאת בחור שיודע ללמוד ושיש לו זרג בגודל מרשים - שתי התכונות הנחוצות ביותר להצלחה בחיים."
[הביטחון העצמי גובר לנוכח התגובות המופתעות בקהל. הדמגוגיה משתלטת עלי.]
geebor: "יום אחד כולכם תעבדו אצלי!! כולכם!!!"
[הקהל דומם. אני רוכן לעבר המיקרופון ולוחש-]
geebor: "תודה רבה."
[לוחץ את ידו של הנשיא ההמום, יורד מהבמה תחת דממה צורמת מצד הקהל. שיח מדברי מתגלגל לקול הרוח השורקת]
[פרופ' ר' מוציא מטפחת מכיסו ומנגב זיעה ממצחו]
פרופ ר': "תודה רבה ל-geebor. ועכשיו נמשיך בחלוקת תעודות למצטייני הדיקאן."

[אני מתיישב במקומי בניחותא, זורק מבט חטוף באימי אשר מביטה בבנה בגאווה. לא בי, באחי הטייס. קראפ. שוב עשיתי בושות למשפחה]

נו, היה מגניב. תמיד רציתי לדפוק איזה נאום פאשיסטי מול קהל משתאה (איזו עברית, איזו עברית).

מעבר לכך, אין דרך טובה יותר לסיים את שנת הלימודים הראשונה שלי. תנו ריספקט! (ג'אסט א-ליטל ביט)