אתמול צפיתי בטקס קבלת גופות החיילים. עצוב. בין לבין זיפזפתי ל-CNN לראות את הריקודים ברחובות ביירות, ולאחר מכן את נאומו של השיח נסראללה. "הלוחמים שלנו התאמצו חזק מדי לחטוף חיילים [עוצר כדי לצחוק] - בפעם הבאה נביא אותם חיים". כולנו ציניים כל הזמן כל כך הרבה וקהי חושים ופותחים עיתון ואומרים "נו, עוד אסון". אבל זה לא ככה.
ישבתי אתמול על סף דמעות והבטתי במסך. חשבתי על כל אלו שטוענים שישראל היא מדינה חסרת מוסר, שאנו רוצחים ומתעללים, שהצבא שלנו הוא צבא רע והחיילים שלנו הם שטנים. בעיקר הישראלים שביניהם. כל הפרופסורים הישראליים שתמכו בחרם האקדמי על ישראל, כל המשתמטים שהפגינו לפני הטנקים טרם כניסתם לג'נין.
אני מתמלא בכעס רק מהמחשבה עליכם.
מה חשבתם אתמול על דבריו של נסראללה? שהם תוצר של כיבוש ישראלי? אשמתנו? יצרנו מפלצת ועלינו להתמודד איתה? הרי לא זה המצב!
יש הבדל בינינו לבינם. אנחנו טובים יותר. כן, כן. אנחנו טובים יותר. במלחמה על הבית שלנו אנו גורמים כאב, אין ספק, וחבל שכך. השוני הוא שאצלם זו המטרה. לגרום צער ושכול, לאימהות, אבות, אחים. אני לא מנסה לומר שהעם הפלסטיני רע ככלל, אך ההנהגה שלו (ושל עמים נוספים בסביבה) פשוט לא מדברת בשפה שלנו. רק צער וכאב. בנושא הזה אין לי אלא לצטט את "פונאר", שיר שנכתב בנסיבות שונות לחלוטין:
שקט בני לי, מטמוני לי, אל נבכה בכאב / כי בין כה וכה בכיינו לא יבין אויב
אנו חיים במלחמה. מלחמתנו צודקת ואנו ננצח בה. פוסט קצת פוליטי, אני יודע. הלאומנות זורמת ממני אחרי צפייה באימהות של שלושה ילדים שהיו בני 20. ילדים שבמקום ללמוד באוניברסיטה או לטייל בדרום אמריקה שוכבים בארון מכוסה בדגל ישראל. עדי, עומר ובני. יהי זכרם ברוך.
ושוב אפשר לראות שמיים בשלולית על הכביש הראשי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
