לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רכבת השדים הפרטית שלי - הבלוג של geebor


הבלוגתול
כינוי: 

בן: 46

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2004

לא בית שמאי


 

בכל אוניברסיטה טובה בארה"ב יש שלוחה של הארגון היהודי "בית הילל". השלוחה כוללת חדר אוכל כשר, בית כנסת והרבה הרבה פעילויות מאורגנות ליהודי האוניברסיטה. כשהגעתי ל-Penn הצטרפתי לכמה מהפעילויות האלו - לדוגמה הדרכה בנושא השואה בבתי ספר יסודיים קתוליים. היה מאוד מעניין, והיה נחמד לראות את הגיבוש של היהודים בארץ זרה. התחברתי עם כמה מהם, ויום שישי אחד הם ביקשו ממני להצטרף לארוחת שבת.


הגעתי לארוחה, שרנו, התפללנו (חוץ ממני), אכלנו (עוף מכובס ושעועית ירוקה), באמת היה נחמד. סיפרתי מור"קים משירותי הצבאי, קצת בדיחות נתניה וכו'...


יום שישי, בערך עשר בלילה, עלינו לקומה השנייה של בית הילל לאכול קינוחים ולקשקש. אני אישית עליתי כדי להכיר כוסיות יהודיות עשירות אשר חפצות בחתן ישראלי חתיך. עדיף כאלו שמוכנות להתפשר על נושא החתיכות. אז התמנגלתי בין הבחורות, כולן מאוד התלהבו ממני (החייל האמיץ geebor) והכל נראה חיובי מאוד.


ואז היא הגיעה. יפה כמו השטן בכבודו ובעצמו, סקסית כאש הגיהינום. התקרבה. "אתה הישראלי? שהיה בצבא?" שואלת, ועיניי האיילה שלה מאנפפות לכיווני. "כן, אני יכול לפגוע בסנאי מ-300 מטרים!" עניתי. היא צוחקת צחוק מפלרטט, מפלבלת בעינייה. השיחה בינינו זורמת, אנחנו נמצאים במרכז הקהל העומד ומקשקש בערב יום השבת. הגברים בבית הילל נועצים בי מבטי זעם על הצלחתי בפעולת הניחמוד על הכוסית המקומית. ואז היא אומרת...


"אני אשלח לך את מספר הטלפון שלי ביום ראשון באימייל, אוקיי?"


באנג! הצלחה!


"עזבי שטויות, תני לי אותו עכשיו" אני אומר. "לא לא, ביום ראשון" היא עונה. "נו יאללה" אני אומר עם קריצה, ומוציא את הפלאפון מהכיס. מבטל את נעילת המקשים, מכין אותו לרשימת מספר חדש. משלא שמעתי אותה מדקלמת הרמתי את ראשי, רק כדי לפגוש את מבטה הנדהם ואת השקט הכבד אשר נפל על הסצנה. "יום שבת היום" היא אומרת, "אסור להשתמש בטלפון". בפה עקום, לא יודע מה לומר, החזרתי את הטלפון לכיס. חובשי הכיפה מסביבי מנידים ראשם כאומרים "נו, הנוער של היום". הגברים נועצי המבטים מחליפים לחיוך שמח לאיד (אם אנחנו לא אף אחד לא). "אז תשלחי לי את המספר שלך ביום ראשון?" שאלתי. "בטח, אבל אני בדיוק צריכה ללכת. נשתמע!".


מיותר לציין שלא חזרתי לבית הילל. עוד יותר מיותר לציין שהיא לא שלחה לי את מספר הטלפון שלה. ס'אחתוק, שוב יצאתי דביל!


[אני כותב על הרבה סיטואציות בהן יצאתי דביל, אך אל תטעו - לעתים אני די בסדר!]

נכתב על ידי , 3/2/2004 11:46  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



57,297
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgeebor אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על geebor ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)