לפני הרבה זמן ישבו אצלי כמה חברים. כהרגלנו בקודש שתינו וצחקנו. מפה לשם השיחה עברה לנושא תאונות - מה יהיה אם יקרה ככה ואיך יהיה אם יקרה ככה וכו'...
באיזשהו שלב פלטתי את פנינת החוכמה הבאה: (תראו, אני מצטט את עצמי)
"אם אני עושה תאונה עם האוטו והוא מתחיל לבעור, ואני לא יכול לצאת ומרגיש את עצמי נשרף, אני חותך לעצמי את הגרון מיד [יש לי תמיד סכין באוטו, בעיקר לצרכים אחרים מזה]. לא רוצה לחיות עם פנים שרופות. לא מוכן שיצליחו להציל אותי ואני אשאר מעוות. לחיות מעוות גרוע מבחינתי מלמות. חד וחלק."
ואז אחד החברים שאל אותי "אז למה אתה לא מתאבד עכשיו?" וכולנו צחקנו. ואז אני בכיתי. סתם.
הגישה הקיטשית שלחיות יותר חשוב מכל דבר אחר לא קונה אותי (בעניין הזה), ואני רציני לחלוטין. כאשר אני בוחן את העניין בצורה מעמיקה - אני מוותר על חיי במקרה שכזה, אין לי שום ספקות בעניין. ואני מדבר, אגב, בעיקר על הפנים. כל עוד אוכל לדבר עם אדם והוא לא יאלץ להאבק בצורך להקיא זה בסדר מבחינתי (למרות שזה די דומה למצב היום). האם אני לא נורמלי?
מאז, אגב, כל פעם שמישהו מדליק סיגריה לידי כולם שואלים אותי "מה, geebor, אתה לא הולך לחתוך לעצמך את הגרון?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
