אני תמיד צוחק שהייתה לי ילדות קשה בשכונות נתניה. תכל'ס הייתה לי ילדות מאושרת מאוד ואין לי על מה להתלונן, אך ילדותי היתה רצופה אירועים מטורפים שלדעתי יכולים להתרחש רק במקום כמו נתניה. להלן אחד מהמפחידים שבהם.
ביום שישי אחד בכיתה י"א, שעת צהריים מוקדמת, ישבו אצלי שלושה חברים - שני בנים ובת. ראינו טלויזיה וצחקנו - סתם יום רגיל. ההורים עוד היו בעבודה, אחי ואחותי בבית הספר, הבית היה לרשותנו. באיזהו שלב הבחורה הלכה הביתה ואחד משני החברים האחרים ואני הלכנו להכין משהו לאכול במטבח. החבר השלישי, ע', השתעמם. אז הוא עשה מה שהוא תמיד היה עושה כשהיה משעמם לו - לקח חופן תפוחים והתחיל להשליך אותם מהחלון על עוברי אורח תמימים. אותו ע', בהזדמנות אחרת, טען שיש לו שמיעה של נץ.
ראיתי אותו מתחיל וצעקתי לו להפסיק - "תעשה מה שאתה רוצה אצל ההורים שלך אבל אצלי בבית אתה לא עושה כאלו שטויות!" אמרתי.
"וואי, פגעתי באיזה כלב!" אמר ע'.
ועכשיו למאמר מוסגר.
אותו ע' גדל והפך לחשפן מוכר. הקשר בינינו ניתק במשך השנים ותמיד הייתי שומע עליו דרך ידידות שלי שנתקלו בו במסיבת רווקות זו או אחרת. למה אני מספר את הפרטים הללו? כי ע', בלי עין הרע, חתיכת סוס יאור. שווארצנגר בגובה 1.70. דמיינו אותו עומד בפיסוק עם הידיים, מאוגרפות, מונחות על המותניים, מותח את שרירי הגב (המשולש), מול חלון ענק פתוח לחלוטין בבית הורי.
"וואי, זה הכלב של הנווד ההוא מהים, בואו בואו תראו, הוא מחפש מי זרק את התפוח!". ש', החבר השני, ואני מסתכלים האחד על השני בתדהמה. "סגור את החלון יא מפגר!" אני צורח עליו, "מה אתה חושב, שהוא לא יראה אותך עומד ככה??".
ע' קלט את כוונת המשורר וסגר מהר את החלון. הלכתי לכיוונו וגם ש' הצטרף אלי לסלון. רצינו לצרוח עליו.
לא הספקנו.
דלת הבית נפתחה בטריקה. זוכרים את הבחורה שהלכה הביתה? שכחתי לנעול אחריה.
נווד מזוהם, יחף, עם גופיית בעל מכה (לבנה עם פסים) ובוקסר, שמן, מסריח, עם שיער ארוך ומדובלל, מלא בחתיכות של מה שנראה כמו נסורת, נכנס אלי הביתה. החרה החזיק אחריו רועה גרמני ענק, רזה וחולה, מלא פצעים נוראיים, עם עיניים אדומות.
שלושתנו קופאים על מקומנו, המומים לחלוטין. ע' מחזיק ביד שמאל שלושה תפוחים שלא הספיק לזרוק. "מי זרק את התפוח?" שאג הנווד. בבית של ההורים שלי. זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. האיש הזה נמצא בבית של ההורים שלי. בבית של ההורים שלי. מה הוא יעשה לנו? כל מה שתמיד אמרו לי ולכל אחד מאיתנו - לא להכניס זרים הביתה, לא לפתוח למי שלא מכירים וכו' - הכל פתאום תפס צורה ממשית!
עמדנו קפואים על מקומותינו. הכלב הנוראי עשה סלאלומים ביננו, מחכך בנו את הפרווה הדביקה והחולנית שלו, משמיע רעשים נוראיים של כלב רע. מין גררררר חרישי ומפחיד.
"אף אחד, מה אתה רוצה?" ענה ע' בחוסר טאקט מופגן (בתור היחיד שהחזיק תפוחים בידו הוא היה אמור לסתום את הפה). "אנחנו זרקנו" אמרתי לו, והושטתי יד להשתיק את תגובתו הצפויה של ע'. "אני מצטער, זה לא יקרה שוב" הוספתי. הנווד, שהיה איש מאוד מגודל, עשה שני צעדים לכיווני ודחף אותי בחזה בעוצמה. עפתי לאחור, התנגשתי בשולחן שהיה מאחורי, ולא הגבתי. "אל תיגע בו!" צעק ש', ולפני שסיים את המשפט חטף מהנווד סטירת לחי כמו בסרטים. הוא נפל על הריצפה מכוח המכה.
ע', כל הזמן הזה, עומד בפוזת הבאדי-בילדר שלו עם מבט קשוח ושותק (חוץ מהפליטה הראשונית).
"אתם משוגעים?" צעק הנווד; "יכולתם להרוג מישהו! אם תפוח כזה פוגע בילד הוא יכול להרוג אותו! מה יש לכם? ההורים שלכם לא חינכו אתכם? אני צריך לחנך אתכם? פושטקים!".
ואני רק חושב לעצמי כמה שההורים שלי חינכו אותי טוב וכמה שע' מטורף. ועל האירוניה שנווד מזעזע מטיף לי על חינוך נכון.
באותו הרגע עשיתי את מה שאני כל כך טוב בו. ניחמדתי אותו. "אתה צודק אדוני, אנחנו באמת טיפשים, אני לא מאמין שעשינו את זה" אמרתי, "בחיים לא נעשה את זה שוב". "אנחנו מצטערים אדוני, באמת". "משוגעים" אמר הנווד, ויצא דרך הדלת הפתוחה. הכלב הנוראי עוד הסתובב קצת בין הרגליים שלנו ואז יצא גם הוא. חיכיתי עד ששמעתי את דלת המעלית נסגרת אחריהם ורצתי לנעול את הדלת.
עמדנו ובהינו אחד בשני.
"מזלו שהוא לא נגע בי" אמר ע'. ש' ואני, ללא יכולת שליטה עצמית, התנפלנו עליו והחטפנו לו מכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
