חיי היו והינם מלאי אתגרים. בין אם אישיים, פיננסיים או ניהוליים, אתגרים גורמים לחיי להיות מעניינים ומאפשרים לי לבדוק כל פעם מחדש מהם היתרונות שלי ומהם החסרונות.
אתגרים אשר אדם עומד בפניהם הם אלו אשר מעצבים את אישיותו. אדם שאינו עומד מול אתגרים ממשיים חסר תכונות חשובות אשר חלקן מהוות אבני בניין ליכולת ולהצלחה. כנתנייתי שעבר לרמת אביב קיים בי חשש עצום מגידול ילדי בסביבה כמו זו אשר בה אני חי כיום. התבגרות בסביבה לא קלה והתמודדות עם אתגרים מגיל צעיר עזרו לי להגיע למקום אליו הגעתי (כלומניק דביל).
בין כל האתגרים אשר נתקלתי בהם, הניהוליים היו המורכבים והמעניינים ביותר, ובין אלו היה אחד אשר התבלט מעל כולם. אתגרים ניהוליים קיימים בכל תחום בחיינו, גם במקומות בהם הניהול אינו נראה כתופס חלק. להלן הסיפור.
בעברי הייתי מדריך ג'ודו. 5 שנים עבדתי בתחום, ובסך הכל זכיתי לעבוד עם 500 ילדים לערך, מגיל 4 ועד גיל 17. אחד המועדונים בהם עבדתי היה בשיכון ותיקים בנתניה. שכונה בעייתית, אנשים קשי יום, אחוז אבטלה מזעזע. הצרות, כדרכן של צרות, מקרינות על כולם - גם על הילדים הקטנים.
האימונים התבצעו במתנ"ס המקומי, בסטודיו אירובי. מניחים מזרנים על הרצפה בין קירות המראה ומתחילים. שיעור עם ילדים בני 10, מתחיל החימום. אני מריץ את הילדים הלוך וחזור, קצת תחרויות, קצת גילגולים. ואז, כדי להעלות את הדופק, קצת תחרויות. הילדים בגבם לקיר המראה, אני צועק "האג'ימי" (להתחיל ביפנית) והילדים רצים לקצה המזרון ובחזרה, המנצח הוא זה אשר נגע במראה ראשון.
ילד אחד, נבון מאוד אך כמו כל הילדים באזור קצת מופרע, מחליט לנצח. התחרותיות בוערת בו. הוא רץ לצד אחד, מסתובב ורץ מהר לכיוון קיר ההתחלה. כשני מטרים לפני הקיר הוא קופץ בכל הכח בכדי להגיע ראשון לקיר.
חישוב מרחק שגוי או קפיצה לא מוצלחת מספיק יצרו סיטואציה בה הילד התנגש בעוצמה אדירה עם ראשו בקיר המראה. הקיר התנפץ עליו.
הסיטואציה:
ילד קטן, דם משפריץ מכל פינה בפרצופו, צורח ומתרוצץ על שברי זכוכית אשר גורמים לדם נוסף להשפריץ מרגליו. הילדים שהיו קרובים אליו פצועים גם הם ברגליהם, צורחים ללא שליטה. כל שאר הילדים, כדרכם של ילדים, צורחים בהיסטריה למראה הדם. אני, מקדיש 5 שניות לקבלת החלטה.
הפעולה:
"כולם לסתום את הפה ולהפסיק לזוז!!!" אני צועק בקול סמכותי. אני הולך אל הילד הפצוע (תוך כדי דריכה על הזכוכיות) תופס אותו, מניף אותו באויר (הייתי חזק פעם) ולוקח אותו לאחת הפינות. מושיב אותו עם רגליים ישרות. בוחן את פניו ומוודא שאין שום נזק אמיתי, תוך כדי שאני לוחש לו "אתה גיבור, לא קרה כלום. זו לא הפעם הראשונה שאתה רואה דם, נכון?" אני שואל. "ברור שלא!" הוא עונה. "אתה חזק, נכון?" אני שואל. "כן!" הוא עונה עם דמעות בעיניים. במבט סביב אני מאתר את כל הילדים שלא דרכו על זכוכיות ושולח אותם לפינה אחרת.
על כל הילדים שכן דרכו על זכוכיות אני פוקד שוב שלא לזוז. הולך אליהם אחד אחד, מרים אותם ומושיב אותם ליד הילד המדמם מפניו, עם רגליים ישרות. עכשיו כולם רחוקים מהזכוכיות. "שאף אחד לא יזוז! אני חוזר עוד שנייה!" אני אומר, מנסה להקרין רוגע ככל הניתן. יוצא מהסטודיו (מדמם מרגלי), רץ למנהל המתנ"ס. "תזמין אמבולנס. הכל בסדר." אני אומר. "הכל בסדר" אני אומר שוב לנוכח פרצופו המבועת, "תירגע, העניינים בשליטה".
חוזר לסטודיו. כל הילדים רועדים ובוכים. "לא קרה שום דבר" אני אומר, "גם עלי נשברה פעם זכוכית, נפצעתי יותר קשה ולא קרה לי כלום!" אני משקר במצח נחושה. "כולכם חזקים, רק קצת דם. לא קרה כלום". תוך כדי דיבור אני שולף מגבת ומנקה את הדם מפניו של הילד הפצוע. אחד אחד אני ניגש את הילדים המדממים מרגליהם ומוציא את הזכוכיות.
מנהל המתנ"ס פורץ לחדר, מביט מסביב מזועזע. "מה קרה פה??" הוא שואל בהיסטריה. "שום דבר. נשברה זכוכית, זה הכל" אני עונה. "צא החוצה. תתקשר להורים של X שיבואו לקחת אותו" אני פוקד עליו לאור המבט ההיסטרי על פניו. אני בן 17 והוא בן 55. הוא יצא.
אני מביט מסביב, רואה שהסצינה רגועה. "כולם לקחת נשימה עמוקה" אני אומר, עם ההבנה שהנשימה הזו מיועדת לי. "geebor, יורד לך דם" אומרת לי אחת הילדות. פתאום אני מבין שמאוד כואב לי ברגליים. "לא נורא, אני גיבור כמוכם. קצת דם, זה הכל" אני אומר לה בנסיון לייצר קצת ביטחון ורוגע אצל הילדים, כשלמען האמת, אחרי ששטף האדרנלין חלף עבר לו, אני מת מכאבים. זה לא הזמן להראות חולשה, אני אומר לעצמי, נטפל בזכוכיות ברגל שלי אחרי שהילדים ילכו.
האמבולנס מגיע ולוקח את הילד. אני מבטל את כל השיעורים לאותו היום.
בשיעור הבא הגיעו הוריו של הילד להודיע לי שהם תובעים אותי על רשלנות. הם הפסידו.
זה היה האתגר הניהולי הגדול של חיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
