בפוסט הקודם הגיב walkman:
הוא (תחת הכינוי "המלשין המשתין") מתייחס לאחד האירועים המשעשעים שהתרחשו בחיי. בזמן האחרון יוצאים לי הרבה סיפורים, רק שיהיה ברור - הכל אמת לאמיתה. מעשה שהיה כך היה.
כשרוב החברים שלי התחילו את לימודיהם בכיתה י"א, הייתי אני חלק ממשלחת חילופי שגרירים צעירים בגרמניה. קבוצת תלמידים, רובם חברים שלי, מטיילים בגרמניה; נפגשים עם בני נוער, מקיימים טקסים במחנות. במילה אחת - תענוג.
נתחיל מסוף הסיפור. חזרנו לארץ ביום שלישי בצהריים. כמה דקות לאחר שנכנסתי הביתה מצלצל הטלפון בבית (טרום תקופת הפלאפונים). "רועי?" שואל אותי חבר טוב, "זה נכון שהיית בבית זונות וזונה ירדה לך?". "מה??" אני שואל בתדהמה, "מאיפה לעזאזל שמעת את זה??". "כולם פה מדברים על זה" הוא ענה, "זה לא נכון?". הרגעתי אותו. למחרת בבית הספר חיכו כולם בשער לבואי. עשרות אנשים עומדים ובוהים בי כממתיקי סוד. חיוכי "גבר גבר" מהגברברים בשכבה, מבטי משטמה מידידותי הרבות, כאילו חושבות "איך יכולת?". אחד אחד באים אלי, "יצאת גדול", "שיחקת אותה", "איך היה?" וכאלה. "לא הייתי בבית זונות!" טענתי בתוקף. אף אחד לא האמין לי.
עת הגענו לגרמניה נלקחנו לתור את ברלין במשך 4 ימים. לאחר מכן טסנו לדורטמונד ל-10 ימים. דורטמונד היא, אגב, העיר התאומה של נתניה. איזו בושה גדולה יותר יכולה להיות לעיר מאשר להיות התאומה של נתניה? אפילו להיות התאומה של טריפולי או קנדהר נשמע יותר טוב. לא משנה, התרחקתי מגופו של העניין. בלילה השני בברלין לקחו אותנו למועדון לילה. המבנה היה בצורת כדור ענק. רחבת ריקודים עגולה, מוקפת במעגל גדול של ספות ושולחנות קטנים למשקאות, ובמעגל החיצוני ביותר - בר ענק. אנחנו רוקדים בכיף, התקופה היא תקופת הרייב ותחילת תקופת ההאוס - Shut up and sleep with me וכולי'...
בשעה 1 בלילה הדיג'יי אומר "יאנצ אאופל גרימ שווסטה יא!" בקול זועם. אין לנו מושג מה זה אומר אבל אנשים מתפנים מהרחבה ומתיישבים על הספות - ואנחנו החרינו-החזקנו אחריהם. המוסיקה נרגעת, האורות מתעמעמים. בחורה נכנסת לרחבה. לבושה חוטיני זעיר מעור, מגפיים מעור ומחוך מטריקו (סתם, מעור) ובידה שוט סוסים. בלונדינית יפהפיה, רזה, חזה גדול. מסתובבת במעגל הפנימי של הרחבה, מצליפה בשוטה, מחפשת קורבן. ניגשת לבחור אחד בקצה השני, מזמינה אותו. אשתו צורחת עליה. ניגשת לבחור נוסף, הוא מתחמק. ואז קורה הצפוי מכל. מהרגע שנכנסה לרחבה ידעתי שהיא, כמו כל בחורה, רוצה אותי. רוצה אותי חזק.
היא מתקרבת אלי, מהססת. מחייכת חיוך כובש. מתקרבת עוד קצת, מצביעה עלי, מסובבת את ידה כציר ומניעה אצבעה כאומרת "בוא אלי, בוא אללללייייייי". הסצינה הרומנטית נקטעת ע"י זעקתו של חבר שלי "geebor תן לה בראש!!!". הכבוד מחייב - לקחתי את ידה ונתתי לה למשוך אותי לרחבה.
עשן סמיך, פליקרים באדום ובכחול. היא משכיבה אותי על הריצפה. מורידה את חולצתי ומשליכה אותה הלאה מאיתנו. מי צריך חולצה כשיש אהבת אמת? פותחת את החגורה, פותחת את כפתורי הג'ינס, עוצרת. יורדת נמוך יותר ומורידה את נעלי. חוזרת למכנסיים, מפשילה ומורידה אותם, משליכה אותם לעזאזל. מי צריך מכנסיים כשיש אהבת אמת? נשארתי עם תחתוני טנגה שחורות ועם גרביים לבנות. כנראה שעדיין צריך גרביים, גם כשיש אהבת אמת. היא מקימה אותי, מניחה את ידי על שרוכי מחוכה. אני פורם את המחוך, מוריד ומשליך. מי צריך מחוך... היא לוקחת את ידי ומניחה אותן על החזה המושלם שלה. אני כבר לא חלק מהעולם הזה. מחשבותי נעות מהתאמת שמלת כלה לאשתי הגויה לתכנון ירח הדבש למה תגיד סבתא על הכלה הנאצית של הנכד שלה.
"בטח קוראים לה מיכל" אני אומר לעצמי, "מיכל זה שם יפה". "ולילדים שלנו יהיו עיניים כחולות, הדם הארי שלה נראה לי דומיננטי מאוד" כך נסחפתי לי במחשבות עד שהחברה החדשה שלי הניחה את ידיה על כתפי והורידה אותי על בירכי. חפנה את פני בידיה והצמידה אותם אל חזה. המוזיקה נחלשת. "הרטה דר נישט אלבה מיט שטרודל?" שואל הדיג'יי בקול הגיסטפו שלו. "איי דו, איי דו!" אני צועק, "הרי את מקו-" הדיג'יי קוטע אותי ושואג "דר שטרודל איינר מיט פצאאאץ?" ואני לא מבין. פתאום אני שומע ידידה שלי צווחת "ווי אר פרום איזראל, ווי אר בעעע-" קולה נקטע ע"י מה שנשמע כמו תגובה לאגרוף בבטן וחבר אחר צועק "אינגלנד, ווי אר פרום אינגלנד!". הבנתי - הדיג'יי שאל מאיפה אני, ידידה שלי ענתה בטיפשות שאנחנו מישראל (דבר האסור על פי כל כלל בטיחות בסיסי ביותר), חבר שלי נתן לה אגרוף (מגיע לה, מה היא עושה מחוץ למטבח בכלל?) ואמר שאנחנו מאנגליה. המחשבות שלי מאוד איטיות בנקודה הזו.
עזבו שטויות אני חושב לעצמי, ומניע את ראשי כדי להגיע לתנוחה טובה יותר בין שדיה של עלמת החן. פתאום מתוך העשן מתקרבת דמות קטנה ומתולתלת. אני מזהה במעומעם ידידה שלי מהמשלחת. היא מתקרבת, דוחפת את מיכלי שלי בעוצמה וצועקת עליה "ליב מיי בוי פרנד אלון!!" מושכת אותי אותי ביד אל מחוץ לרחבה, שם מחכה המורה המדריך של המשלחת. הוא נמוך ממני בראש. מסתכל בעיניי, מוריד מבטו וסוקר אותי מכף רגל ועד ראש (טנגה וגרביים כבר אמרתי?). "לעזאזל geebor" הוא אומר, "תתלבש!". 20 דקות תמימות חיפשתי את בגדי ברחבי המועדון אך לבסוף מצאתיהם. חזרתי לאזור השולחן של החברים. שוד ושבר. כולם על הריצפה עם כאבי בטן מצחוק, שניים נפלו על שולחן של כמה טורקים אלימים והפכו להם את הבירות ועוד כהנה וכהנה צרות. פנינו ללכת לכיוון מדרגות היציאה. אחת החברות במשלחת, לא מסוגלת להשתלט על הצחוק שלה, הגיעה למדרגות, החליקה והתגלגלה שתי קומות תוך כדי שהיא פותחת את הראש ומשפריצה דם לכל כיוון. כל חברי המשלחת, אחד אחד, עוברים לידי וטופחים לי על השכם עם אמירה בסגנון "יצאת גדול". אני רק רוצה לחזור למיכלי שלי!
באותו הערב עשיתי מה שכל בן נוער ישראלי היה עושה אחרי מפגש אינטימי עם חשפנית על. נכון, התקשרתי לספר לאמא. אמא שלי, אל תראו אותה ככה, מלכת עולם. נקרעה מצחוק מהסיפור. ולא שכחה לספר לאחי הקטן. שסיפר לחבר טוב שלו. שסיפר לאחיו הגדול - אחד הכלים בשכבה מעלי, ולאמא שלו - מורה בבית הספר שלי. בעשרת הימים שעברו בין התרחשות האירוע לבין חזרתי לארץ התרחש תהליך טלפון שבור שגרם לכך שכל המורים וכל התלמידים בבית הספר חשבו ש-"הייתי בבית זונות וזונה ירדה לי". נו שוין.
בעקבות הסיפור הזה, אגב, כבר לא לוקחים בני נוער למועדוני לילה בברלין. באסה לצעירים.
ואני, אני עדיין מתגעגע למיכלי שלי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
