לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רכבת השדים הפרטית שלי - הבלוג של geebor


הבלוגתול
כינוי: 

בן: 43

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2004

הקמיצה והמאסטר


 


זימנו אותי לשבועיים מילואים, התחלתי אתמול. די נחמד אני חייב להודות - אני אוהב לעשות מילואים. העבודה מעניינת והחבר'ה ממש אחלה. כל הצבאיות הזו הזכירה לי סיפור נחמד מתחילת השירות הצבאי שלי. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול.. כאילו זה היה אתמול... אתמול....


התאריך - 18 בינואר 1998. אני חייל צעיר, שלושה חודשים בצבא. מוצאי שבת. עבדכם הנאמן יוצא את בית הוריו לכיוונה של ידידה טובה אשר מתגייסת למחרת. כל החבר'ה כבר שם ואני נכנס לאוטו. ממהר קצת, מתחיל לנסוע. [שימו לב לתיאור המפורט והמורכב אשר עומד להתרחש] יד ימין אוחזת בהגה, יד שמאל ניגשת לתא בדלת בו נמצא הפאנל של הרדיו-דיסק. יד שמאל מוציאה את הפאנל מהתא ומתקדמת לכיוון אזור הרדיו. פנייה שמאלה בכביש, יד ימין מסובבת את ההגה בעוצמה. יד שמאל, בדרכה לאזור הרדיו, נתקעת בהגה. הפאנל אחוז בין האצבע המורה והאגודל, ההגה מתנגש ברווח שבין האמה והקמיצה. רעש "פלאק" מהדהד באוטו, כאב חד מפלח את יד שמאל, אני עוצר בצד. מביט בידי השמאלית - הקמיצה מתנדנדת כאילו אין לה ולו קשר דק עם שאר היד. פרקתי את הקמיצה. אני, ג'ודואיסט רב פציעות שכמותי, מושך אותה בכל הכוח ("קוויחח") ודוחף אותה בחזרה למקומה ("קראק"). אמנם מחוברת לשאר היד, אך עדיין חסרת יכולת תזוזה, ותקועה בזווית מוזרה של 45 מעלות ביחס לכף היד. וכואב, כואב מאוד.


המשכתי בנסיעה בהנחה שמדובר בשוק לשריר או משהו דומה והגעתי אל בית ידידתי. "תראו מה קרה לי!" אמרתי בהתלהבות, וסיפרתי להם את המאורעות אשר תוארו לעיל. אחרי שסיימו לצחוק עלי (אחרי הכל שברתי ופרקתי את האצבע תוך ניסיון לשים את הפאנל של הרדיו במקומו) המליצו לי כולם לטוס לבית חולים. התקופה הייתה תקופת הסגידה לגימלים ונראה היה שיש לי סיכוי טוב... אם רק הייתי יודע איך ייגמר הסיפור...


אין טעם להשקיע זמן רב בתיאור השלבים הבאים שעברתי. רק אומר שהבירוקרטייה הצבאית השניאה עצמה עלי והפיצוי ההולם היחיד שהסכמתי לקבל היה 3 חודשי גימלים אותם ניצלתי להשלמת פערים בתחום סרטי האימה וסרטי ויאטנם. עוד אספר שזיהו קרע בגיד המחבר את הקמיצה עם גב היד, עברתי ניתוח בו גילו שהגיד בעצם לא קרוע ושסתם "פתחו" לי את היד, לא הצליחו להבין למה האצבע לא יכולה לנוע, ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות משובבות נפש.


השורה התחתונה הייתה שליחתי לשני חודשי פיזיוטרפיה באגף השיקום של תל השומר.


הגעתי למקום. כל סוגי הפגיעות היו שם. מעצמות מרוסקות ועד חוסר אינטגילנצייה  משווע. ואני, geebor, עם כף יד בגודל כדורסל בינוני, רק רוצה לכתוב שוב (שכחתי לומר - אני שמאלי). מגיע לדלפק הקבלה, מקבלת את פני פקידה חיננית במדים ירוקים. "את פנויה?" שאלתי. היא הסמיקה וחייכה אלי "כן, אבל לא בשבילך". קראפ, עוד כישלון אחד. לפחות ניסיתי, לא?


בבדיקה הראשונית במרכז השיקום הרופא קצת הזדעדע ממצב היד שלי ומהעובדה שהרופאים לא ידעו מה קורה שם. "יש רק פתרון אחד" הוא אמר לי, "צריך לשלוח אותך למאסטר". בחיל ורעדה לקחתי את התיק וצעדתי לעבר חדר 12, חדרו של המאסטר. דפקתי על הדלת. "יבוא!" ענה קול זקן ועדין.


פתחתי את הדלת וצעדתי פנימה. המראה שהכה בפני הותיר אותי פעור פה. כמו בסרטים, המאסטר המתין לי ישוב על כסאו בגבו אלי. מאחור הוא היה נראה מבוגר. שיער לבן כשלג, מסורק לאחור. הכיסא פשוט, כמעט פשוט מדי. "geebor?" שאל בקול רך. "הנני" עניתי, כולי מלא תחושת שליחות. נדמה כי אפילו הציפורים עצרו שירתן כאות כבוד לרגע המרגש הזה. "שב" אמר לי. בקולו הייתה רכות מבקשת אך מבחינתי הייתה זו פקודה. התיישבתי על הכיסא הפשוט אשר למולו, והוא עדיין בגבו אלי. "האם קיים בך הרצון להבריא?" שאל אותי באותו קול שמימי. "כן, כן!" עניתי בסגנון Oh Praise The Lord!


לאט לאט המאסטר התחיל להסתובב לכיווני. הכיסא חורק, ההסתובבות איטית, ואני כבר רוצה לראות את פניו של המשיח החדש שלי. הדבר הראשון אליו שמתי לב בפניו של המאסטר היו עיניו. או יותר נכון ארובות עיניו. העיניים לא היו שם. המאסטר היה עיוור. "קרב אלי" אמר, קוטע את מחשבותי. התקרבתי. ואז קרה דבר מוזר אך צפוי. "הממממממממממ" הימהם לו המאסטר, "המממממממממממ". הוצפתי ברגשות דתיים, זכרתי את אבותי, התחברתי במישור הנפשי לטקס הפגאני אשר התרחש למולי  והוא המשיך בשלו - "הממממממממממ"....


פתאום עצר.


"יש לי הרגשה טובה לגביך" אמר לי, "בתי הצעירה בגילך. יש לי הרגשה טובה לגביך. יש לך בת זוג geebor?". היא בטח עיוורת, חשבתי לעצמי... למה לא בעצם, כך יש סיכוי שהיא תשכב איתי! "לא, אני רווק" אמרתי. "קרב אלי עוד קצת" אמר, "תן לי לחוש את פניך". קרבתי.


הוא הניח את שתי ידיו על פני והתחיל להניע אותן. החנקתי אינסטינקט הומופובי להכניס לו מרפקית מסובבת לאף. הוא המשיך בשלו מספר שניות אשר נראו כמו נצח, מנסה לפצח את היופי האינסופי שלי, כך חשבתי. אחרי עוד כמה שניות הוא עצר.

 

"זוכר מה שאלתי אותך לגבי בתי?" שאל, "שכח מזה!"


[ועכשיו ברצינות, האיש הזה עזר לי מאוד. אמנם בלי טקסים פגאניים אך עם המון המון רגש.]

 

נכתב על ידי , 25/3/2004 23:16  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



57,183
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgeebor אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על geebor ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)