ועכשיו נעבור לאחד האירועים המפחידים בחיי ולנחמה שבצידו.
השנה הייתה שנת 1994, החודש היה נובמבר. "אולי תצטרף למשלחת שגרירים צעירים בארה"ב?" שאלה אותי המחנכת. "למה לא" עניתי. אני, שוחר הרפתקאות שכמוני, שאני אסרב להצעה שכזו?
בן 15 הייתי. הייתה זו תקופה טובה , בטרם טבעה נפשי בטיפה המרה ובטרם טבע זרגי האהוב בברטולין. משלחת זו, שעוד תעצב את אישיותי בהרבה מובנים, התחילה ברגל ימין. שני חברי הטובים ביותר דאז הצטרפו גם כן (אחד מהם הוא עדיין חברי הטוב ביותר, עם השני אבד הקשר במהלך השנים). במשלחת היו בערך 120 בני נוער אשר הגיעו מ-7 ערים שונות בארץ. המשלחת הנתניינית מנתה 20 חבר'ה. התכנון היה מסע של חודש: כולם 5 ימים בוושינגטון - קצת קלטורה; הנתנייתים 9 ימים בפיניקס אריזונה - מתארחים אצל בני נוער ומעבירים הרצאות על ישראל בבתי ספר שונים (כל משלחת עירונית מישראל נסעה לעיר אחרת בארה"ב); הנתנייתים 9 ימים בדייטון אוהיו, בדיוק כמו בפיניקס; ולקינוח כולם 4 ימים בניו-יורק, ככה סתם בשביל הכייף.
בטרם יצאנו את מדינת ישראל הקצו לכל אחד מאיתנו (הנתנייתים) מארח בפיניקס. אני קיבלתי מארחת ולא סתם מארחת, מארחת עם שם של כוסית. למרות ששנים רבות עברו מאז, לא אכתוב את שמה המלא כאן (ואסתכן בכך שהיא תגיע לכאן דרך google). לכן אציין רק את שמה הפרטי - Cara. ככה בתעודת זהות.. לא שם של כוסית?
המטוס המריא, ידה ידה ידה, נחתנו בפיניקס. חצי גורן של ישראלים, חצי גורן של אמריקאים. מנהלת המשלחת מקריאה שם של ישראלי ושם של אמריקאי, שניהם הולכים לאמצע, לוחצים ידיים, פלאש של מצלמה, ונוסעים לבית המארח. "geebor" זועקת המנהלת (כמובן שהייתי ראשון). אני הולך לאמצע. "קארה" זועקת המארחת. פרה בלונדינית עצומת מימדים מזנקת עלי מהקהל. פה פעור מגיר ריר סמיך, עיניים רושפות גיצים, גרזן בידה הימנית וגופת סנאי מרוטשת בשמאלית, רצה אחוזת אמוק לכיווני ו-... טוב, אולי קצת הגזמתי. קצת. לאחר שהדביקה לי נשיקה מצלצלת לפתה המפלצת את ידי הימנית וגררה אותי לכיוון אמה - אשה קטנטונת ונחמדה. הלכתי אחריהן המום ומפוחד לכיוון הוואן המשפחתי (בו ריפוד המושבים היה פרווה ורודה).
הגענו לבית המשפחה. אני לא בדיוק מבין מה קורה איתי, קארה עדיין אוחזת בידי (אותה לא עזבה מהרגע בו לפתה אותה). האמא פותחת את הדלת. מאחורי הדלת עומד כלב רוטויילר עצום מימדים, עינייו אדומות ו-"גרררררררר" מזעזע יוצא מפיו ללא הפסקה.
זה הזמן להתוודות.
אני לא כל כך אוהב חיות. אני יודע שווידוי זה עשוי להרוס את סיכויי הרומנטיים עם נשות ישראבלוג אך אין מה לעשות. אני מאוד אוהב טבע ובעלי חיים, כל עוד המרחק שלי מהם גדול ממספר מטרים. לעולם לא יהיה לי כלב או חתול. אני פוחד מכלבים ולא אוהב אותם יותר מדי. הנה - אמרתי את זה. אין לי בעיה ללטף כלב זה או אחר אם האירוע מחייב, אך אני עושה את זה בצביעות מה. כשהייתי קטן (בן 4 בערך) אמרתי לאמא שלי שאני רוצה כלב. "אם תכניס כלב הביתה אני זורקת אותו מהחלון" ענתה לי אמי. אפשר להבין מאיפה הגנים באים. ונחזור לסצינה.
"זו מילי" אומרת האמא, "הכלבה שלנו". אני כמעט מרטיב את מכנסי מרוב פחד. פתאום הכלבה מפנה את ראשה אלי, וה-"גרררררר" שלה מתחזק. כלבים מזהים פחד, אני יודע. אני עושה חצי צעד רפלקסיבי לאחור, והכלבה-
שתי יבבות ארוכות, עושה שלושה צעדים לאחור, נופלת על צידה. שלולית שתן אליפטית נוצרת על השטיח שמתחתיה. "אל אלוהים, הגעתי לגיהנום" לחשתי לעצמי, עוצר דחף לפתוח בריצה חזרה לכיוון שדה התעופה (86 מייל, בקטנה).
"היא מפחדת מזרים" אמרה לי האמא, "כשהיא הייתה קטנה כמה ילדים התעללו בה ומאז היא בטראומה". היא בטראומה?? שמחת זקנתי!! אני בטראומה!!!
המשפחה הכניסה אותי לתוך הבית. אני כולי מפוחד, מסתכל מעבר לכתפי כל דקה שנייה בכדי לוודא שהמפלצת (הכלב, לא המארחת) לא עוקבת אחרינו. הראו לי את החדר שלי - קומפלקס עם מקלחת ושולחן ביליארד. מגניב. ביקשתי כמה דקות לעצמי. סגרתי את הדלת, התפשטתי, עשיתי מקלחת ארוכה שמטרתה לשטוף את האירועים המזעזעים מעורי. התלבשתי. ניגשתי לפתוח את הדלת. משהו חוסם אותה מבחוץ. "גררררררר" מהצד השני. ניגשתי להתיישב על המיטה, מתוסכל. אאוץ', התחת שלי נחבט בתחתית העץ של המיטה. מיטת מים. אסור להתיישב מהר על מיטת מים. נשכבתי לאחור. יא, כמה נוח. ניסיתי שוב את הדלת. "גרררררררר". קראפ. טוב נו, ביליארד.
את רוב הזמן בו שהיתי בפיניקס ביליתי בחדר, ישן על מיטת המים ומשפר את יכולות הביליארד שלי. אפילו לא היו להם כדורי סנוקר לנחמה. נו שוין, עוד סיפור מחיי מלאי ההרפתקאות.
ואם חשבתם שהמשפחה שאירחה אותי הייתה מוזרה, חכו שתשמעו על די, נערה מהמשלחת הנתנייתית. למארחת שלה קראו לגוסטה. כבר מספיק בכדי לעורר חשד. הבת גרה עם האמא בצריף מוזר עם 7 חתולים. ליד הצריף יש עוד צריף קטן יותר בו גר האבא. הוא מתופף. די לא ראתה את פניו לאורך כל תקופת השהייה. הבת והאם חברות בכת בה מותר לאכול רק טונה ותפוחי עץ. די לא אוכלת דגים. בוקר אחד, ביום החמישי, באה האמא אל די ושאלה אותה "Would you like some hot chokolate?". די, שהדיאטה שלה הייתה בנויה מתפוחי עץ עד לאותו הרגע מאוד התרגשה לאור ההצעה לשוקו חם, וכמובן ענתה בהן. "Come to the kitchen" אמרה האמא. די הלכה למטבח וחיכתה. וחיכתה. וחיכתה. אחרי 40 דקות היא התייאשה וחזרה לחדרה, רק כדי לגלות ששבעת החתולים התנחלו בתוך המזוודה שלה וחירבנו שם כאוות נפשם. למחרת העבירו אותה למשפחה אחרת.
ומה לכם יש לספר היום?
[תגידו, זה נכון שהשיר "ולס להגנת הטבע" מדבר על נשים מוכות?]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
