אני אוהב להגזים. אני נוטה להגזים בעיקר במצבים בהם ההגזמה מייצרת סיטואצייה משעשעת. ברוב הפוסטים שלי קיים קורטוב של הגזמה, הכל בשם ההומור הזול. אנא מכם - אל תקחו אותי ברצינות רבה מדי.
אתמול הלכתי להצגה עם כמה חברים. אני לא הולך להרבה הצגות, אני מוצא שהאינטיליגנצייה שלי לא מספיקה עבורן בדרך כלל. אתמול הייתה זו הצגה של חנוך לוין (פעם ראשונה שלי) ונהניתי בה עד מאוד. הלכתי ביחד עם כמה חברים וחברות, ובין היתר היה שם חברי הותיק והטוב ביותר, ש. ל-ש ולי יש היסטוריה ארוכה ביחד - דוגמה אחת היא שהבחור היה אצלי בבית תוך כדי הסיפור לו קראתי ילדות קשה. כרגיל העלינו זכרונות מהעבר בנתניה, ונזכרנו בכמה אירועים משעשעים עד מאוד.
בפוסט הזה אין הגזמות, הכל אמת.
בתקופת כתה י' היינו מן חבורה של 4 ילדים מופרעים. את ש כבר הזכרתי, ע היה המשוגע ביותר בחבורה (שוב ע"ע ילדות קשה) ו-ג היה האינטיליגנט. אצל ע בחדר, במדף הגבוה ביותר בארון הגבוה ביותר, היו בקבוקים של ליטר וחצי מקוטלגים לפי שנה. פעם בשבוע היינו נפגשים אצלו, משתינים לתוך הבקבוק האחרון עד אותו רגע, וכשזה האחרון התמלא, פוקקים אותו ומדביקים עליו תווית עם התאריך. פעם בכמה מפגשים כאלו היה שולף ע את אחד הבקבוקים הישנים, סוגר את חלונות חדרו ופותח את הפקק. פרצופינו היו מתעוותים בצורה נוראית, וכל אחד היה ממלמל "חומר משובח, חומר משובח". כאילו זה לא הספיק, מדי פעם היה לוקח ע שקית סנדוויץ', שם בה ביצה, קושר את השקית ושובר את הביצה בפנים. שוב היה הוא מקטלג את התאריך. רק כדי לסבר את האוזן, היו לו שם בקבוקי שתן בני 7 שנים וביצים מרוסקות בנות 3 שנים (אחרי כן הן החלו לעכל את השקיות וכל העסק נהיה אעפס לא נעים).
"למה לעזאזל לשמור כאלו דברים נוראיים?" עשויים אתם לשאול. ואם שאלתם, כנראה שלא בנתנייה גדלתם. התשובה מתחלקת לשניים - מלחמות כנופיות וטיולים שנתיים. מדי פעם היו עוברים למטה ילדים שנואים והיו מקללים אותנו וזורקים ביצים על הבניין. במקרה כזה היינו שולפים את אחת השקיות עם הביצים (ישנה כשנאתנו את המציקים) והיא הייתה מושלכת אחר כבוד אל עבר פרצופיהם המזועזעים של אותם ילדים מסכנים.
השתן המיושן, לעומת זאת, שימש רק לעתים נדירות לטובת השלכה ישירה (נסיבות קיצוניות קוראות לאמצעים קיצוניים). השימוש העיקרי שלו היה בסיס לפצצות סירחון שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לא היה מאמין שניתן ליצור.
ואז הגיע הטיול השנתי של כתה י', יא אללה יא אללה.
ש ואני תיכננו להביא לאותו טיול את אם כל פצצות הסירחון. משהו שיגרום ליונות שלום ליפול מתות במרחק קילומטרים ממוקד הפיצוץ. את התהליך התחלנו שלושה שבועות לפני הטיול. לקחנו בקבוק שאמפו שנשאר בו רק קצת שאמפו. שאמפו זה כמו שמפו רק בנתנייתית. השאמפו היה בריח תותים מזעזע - זו הייתה נראית כמו התחלה טובה. ל-ש היה בפריזר דג נסיכת הנילוס שפג תוקפו. אני הבאתי מיונז. לקחנו בצל קטן וקצצנו דק דק. כפית סחוג ירוק. ליד הבית של ש מצאנו קקי טרי של כלב. כל אלו נכנסו לבקבוק השאמפו ונוערו היטב. מצאנו פינה מוסתרת מעין בשדה סמוך, ושמנו את הבקבוק לנוח בשמש שבועיים. משהסתיימו שבועיים פתחנו את הבקבוק (מיותר לציין שכמעט התעלפנו) והוספנו את מרכיב הקסם. נכון - שתן בן 7 שנים. עוד שבוע בשמש והבקבוק היה נפוח כהלכה :)
הטיול החל. הבקבוק היה עטוף ב-16 שקיות, בתוך התיק של ש. ועכשיו לסיפור אחר.
בנסיעה צפונה, בערך אחרי מחצית השעה, התלוננה אחת הילדות מהכיתה שהיא צריכה להקיא. היא הייתה מן חננה שכזו, לא אחת האהודות בכיתה לשון המעטה, וסיטואצייה שכזו מייצרת אנטגוניזם טבעי ("הקופה הזו מעכבת אותנו", "יאללה יאללה תקיאי יא בת זונה" וכו'). לאחר שעה, טרם הגיענו ליעדנו, התרחש אותו הטקס בדיוק. וגם בדרך למסלול הראשון. וגם לשני. במהרה הפכה הקופה המסכנה הזו לדמות השנואה ביותר על כיתתנו מאז חדווה, המורה הבת זונה להיסטוריה. הגענו לחניון האון ללינת לילה. בשלב ההוא הייתה הקופה כבר מוקצה לחלוטין - אף אחד לא רצה לישון איתה בחדר וכולם ירדו עליה כל הזמן. האמת - מגיע לה.
ונחזור לסיפור העיקרי. ערב ירד. ש ואני יוצאים לפשיטה לילית. חמושים בבקבוק המאיים להתפוצץ כל רגע, יצאנו לחפש את מזלנו. היה לנו מודיעין לגבי מיקום חדרו של אחד השנואים שבאויביינו בשכבה. המטרה סומנה. הקפה של הצריף חשפה נקודת תורפה - חלון עילי קטן, פתוח קמעה. סולם גנבים, ש דוחף את פיית בקבוק השאמפו דרך החלון ומשפריץ כאילו אין מחר. נמלטנו מהר, חפרנו בור באדמה והסתרנו בו את הבקבוק. טישטשנו עקבות והצטרפנו אל שאר החברים לארוחת הערב. עוף ואורז.
הארוחה הסתיימה וכולם החלו בהליכה לכיוון החדרים. ש ואני חוככים ידיים, מצפים בקוצר רוח לבאות. צרחות נשמעות מכיוון החדר המופגז. אנשים יוצאים ממנו כשמבטי אימה נסוכים על פניהם. "הקופה הקיאה לנו בחדר!!!" הם זועקים! "היא הקיאה לי לתוך התיק ועל המגבות!" זועק השנוא (בינגו!), "וגם על כל הקירות!" צועק חברו, "יש חתיכות אורז מהארוחת ערב בכל מקום!" צעק השותף השלישי לחדר (בצל קצוץ דק דק וחתיכות של דג נסיכת הנילוס עשו את עבודת ההסוואה).
לזה אפילו לא העזנו לקוות. כולם פותחים במרדף אחרי הקופה ואנחנו החרינו החזקנו אחריהם. "בת זונה, מקיאה בכל מקום!" ש צועק לידי, ואני מצטרף אליו, שנינו מתפוצצים מצחוק. כל השכבה דלקה אחרי הקופה, כולם אוחזים לפידים, לומים או ברזלים (טוב נו, פה הייתה הגזמה קלה, תתעלמו). "מה אתם רוצים ממני?" זעקה הקופה, "לא עשיתי כלום!!". "הקאת לי בתוך התיק יא בת זונה!" צעק השנוא, "נהרוג אותך יא מזדיינת!"
שלא תגידו שאני לא אדם נוראי...
לפני חודש בערך נסעתי ביום שישי בצהריים כהרגלי בקודש לנתניה, וראיתי את הקופה מחוץ לאחת החנויות. "שלום קופה, לא ראיתי אותך הרבה שנים" אמרתי לה. "או היי, מה שלומך? תזכיר לי איך קוראים לך?" ענתה לי.
השם ישמור, איזו בושה.
[אני יודע שזה היה מאוד מאוד אכזרי, אך אלו החיים. התבגרתי מאז. אני חושב.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
