חג שמח לכולם. פוסט זה נכתב בערב החג, יום שלישי, עשר בלילה. בעודי מחכה לזוג חברים שיצטרפו אלי בדירתי הצנועה טרם נצאה כולנו לפאב השכונתי, החלטתי לכתוב פוסט. כוס גולדסטאר, הפיינל קאט של פינק פלויד ברקע, סיגריה מונחת במאפרה - כל אלו משרים עלי מוזה חיובית, מוזה המובילה אותי לספר את אחד הסיפורים היפים שחוויתי בשנים האחרונות. אם אני מעמת את עצמי מול השאלה "למה אני כל כך מאושר בחלקי" אני זקוק לזמן רב בכדי לענות. אך זהו המצב - אני אדם מאוד מאושר. זה נכון שהחברים שאני אוהב, הדברים החומריים שהשגתי, כולם כאין וכאפס לעומת הדבר החשוב באמת אותו אין לי - אהבה. "אז איך בכל זאת אתה כל כך מאושר?" ישאלו קוראי הנבונים. א-הא! זוהי אכן השאלה הקשה והמורכבת מכל. הסיפור אותו אביא כאן נותן תשובה, ולו חלקית, לאותה שאלה כבדת משמעות.
באוגוסט 2003 טסתי לי לתכנית חילופי סטודנטים בארה"ב. כשלושה חודשים לפני אותה טיסה היה מצב רוחי מדוכדך במקצת. עזיבת הארץ לא הייתה לרוחי, ידעתי שאתגעגע עד מאוד לכל חברי ולמשפחתי, ושאלתי את עצמי חזור ושאול האם אני באמת צריך את כל העניין הזה. קול ההיגיון זעק מכתפי הימנית זעקות שבר בסגנון "זה חשוב לעתיד שלך", "זה יעצב את האישיות שלך", "אולי תעשה המונים של אמריקאיות" וכולי וכולי. בדיעבד אותה הנסיעה אכן הייתה חשובה מאוד ואני מאוד שמח שלא נרתעתי (למרות שלא עשיתי אף אמריקאית). אני סוטה מהעניין. שלושה חודשים לפני הנסיעה, הייתי מדוכדך.
"בוא נוציא אותך קצת, נתחיל עם בחורות, זה בטח יגרום לך להרגיש טוב יותר" אמר לי חברי הטוב רם בערבו של יום שישי אחד. אין דבר שאני אוהב יותר מלצאת ולהכיר אנשים חדשים (חוץ משווארמה) ולכן הסכמתי ללא היסוס (לא לפני ששאלתי אם לא בא לו שווארמה במקום). בדרך לפאב השכונתי (אותו פאב אליו אני יוצא היום בערב) אמר לי רם "אנחנו נכנסים, אתה מצביע על הבחורות שאתה רוצה להתחיל איתן, ואני עושה בשבילך את הפתיח". "מה יכול להיות טוב יותר מזה?" שאלתי את עצמי, הוא אפילו עושה בשבילי את כל העבודה השחורה. נכנסנו לפאב. אהלן לסלקטורית, אהלן לברמנים, משקה ראשון על הבר. "יאללה תבחר" אמר רם כאילו היה קצב בשוק הבשר של נתניה. יצאנו לסיבוב בפאב, ופתאום פגשו עיני הענוגות זוג בחורות יפהפיות, יושבות להן על שתי כורסאות צמריריות. שתי הבחורות הכי יפות בפאב. "הן" אמרתי והצבעתי . "לא יפה להצביע" אמר לי רם.
רם ניגש בביטחון עצמי מופרז והתניע שיחה סטנדרטית של פיק-אפ בר. הבחורות מסכימות שנשב איתן, קים ומרי קוראים להן. אנחנו גוררים כורסאות, מזמינים אותן ואת עצמנו לעוד סיבוב משקאות והשיחה זורמת לה. אני התיישבתי מול קים וחברי התיישב מול מרי. בשלב מסוים השיחה נתקעת משהו. "מתי תשאל אותי איזו מוזיקה אני אוהבת?" שואלת אותי קים במבט של "יאללה יאללה, אין לי זמן ואין לי כוח אליך". "איזו מוזיקה את אוהבת?" שאלתי.
קים, שיצרה לעצמה רושם של בחורה מאוד אינטיליגנטית וסקסית עד לאותו הרגע, עצרה לרגע וחשבה.
מבטה אמר "בו נמצא משהו שירחיק אותו ממני. משהו שהוא לא יכיר ויתן לי תירוץ לנפנף אותו."
"סוניק יות'. אני אוהבת את סוניק יות'".
אחח... נפלה אצלי ברשת...
"וואלה? אני מת עליהם. ההופעה שלהם היא ההופעה הכי טובה שהייתי בה!"
"מהה??? היית בהופעה שלהם???" זעקה קים תוך כדי שהיא אוחזת את ידי בעוצמה שלא הייתה מביישת נמר בנגלי.
צ'יצ'ינג, זכיתי בנקודה.
"כן, הם פשוט מדהימים בלייב."
ומפה לשם השיחה קלחה בצורה חיובית יותר. מדהים כמה שנתון כמו להקה אהובה יכול להפוך שיחה תקועה למשהו יפה וטבעי. הבחורה פשוט מבריקה, חריפה כמו פילפל צ'ומה. נדלקתי. "אפשר לקבל את הטלפון שלך?" שאלתי כשנהיה קצת יותר מאוחר. "תן לי את שלך" ענתה קים. "כישלון" חשבתי לעצמי. לא נורא, יש עוד הרבה דגים בים.
בשלב הזה כבר הגיעו עוד חברים שלי לפאב. נתתי בקים מבט אחרון. כמה שהיא יפה. חיוך פשוט הורס. התיישבתי עם חברי. סוף השבוע הסתיים, יום ראשון הגיע. אני שורק לי בדרכי לעבודה כשפתאום הפלאפון שלי מצפצף את צפצוף ה-SMS. "היי geebor, זו קים מיום שישי. מה נשמע?"
אז אולי זה לא היה כישלון כזה גדול?
--- החברים הגיעו, אמשיך מאוחר יותר.
--- בוקר יום רביעי. בקריאה חוזרת הפוסט נראה ארוך למדי. אאלץ להשאיר אתכם במתח עד להמשך הסיפור...
[קצת טיזרים - כל הסיפור אותו אני עומד לספר השאיר אותי עם שתי צלקות ענקיות (אחת בבטן ואחת בתחת), אוטו הרוס לחלוטין, בתא המעצר של תחנת המשטרה ברמלה, לבוש בחליפת סרסור ורודה ופשוט לא יכול להפסיק לצחוק.]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
