לפני זמן רב סיפרתי סיפור בשם "ילדות קשה"; בסיפור כיכב בחור בשם ע'. בסיפור הנוכחי שוב מככב אותו ע', אני מקווה שהפעם תמצאו בלבכם מקום לאהוב אותו. מעתה אקרא לו עמי, קצת יותר קל לקריאה...
מתישהו בכתה י' הלכנו שאול ואני לבית של עמי. בית הוריו של עמי היה ממוקם באחת השכונות הקשות של נתניה. כל מני טיפוסים מוזרים הסתובבו ברחובות ואנו, בתור ילדים, לא ידענו לשפוט את הזוועה ברחובות. סתם לדוגמה, אחד הטיפוסים היותר מוזרים שהסתובבו שם היה ילד בשם מוקי. הוא היה בן 13, גובה 1.80, שמן ומפגר. היו לו נסיבות מקלות - אמא שלו ניסתה להתאבד בקפיצה מהחלון כשהוא היה בן 9. היא גרה בקומה השלישית, והוא בדיוק שיחק עם החברים שלו למטה. היא לא מתה מיד מהקפיצה, "רק" שברה את רוב העצמות בגוף. מוקי, שעמד בערך שלושה מטרים מהמקום בו נחתה, היה צריך להתמודד עם אמא שלו זועקת צרחות כאב נוראיות שנשמעו בכל העיר. הוא ישב לידה, צורח גם הוא, עד שהשתתקה ומתה, בטרם הגיע האמבולנס. היום אני מתייחס לסיפור הזה בזעזוע עמוק, אבל בתור ילדים היינו באים אליו, שואלים אותו "מה שלום אמא ש'ך?" ובורחים. הוא היה רודף אחרינו והוא היה מהיר כמו שד. משום מה זה היה נראה לנו מצחיק, אבל כל זה אינו משתווה לסיפור על נוסי.
לעמי הייתה בעיה קשה עם לזרוק דברים מהחלון. הוא לא הכיר שעשוע ראוי יותר, וזה היה המשחק שלו בשעות הפנאי. בכל פעם שהיה משתעמם היה זורק משהו על מישהו. עמי לא בחל באמצעים - ביצים טריות, ביצים קשות, חביתות, ביצי עין. בעיקר ביצים. גם מקושקשות. ברוב הפעמים היה מלווה את הביצים בנוזלים ורטבים שהיה מוצא במקרר.
אחד מיעדי ההטלה החביבים על עמי היה מבנה קטן שאכלס ישיבה חרדית. עמי התגורר בבנין בן 8 קומות, דירת הוריו הייתה בקומה החמישית. צמוד לבניינו של עמי היה בית קטן עם חצר קטנה, ומעבר לו הישיבה. בבית הקטן התגורר נוסי, דמות מוכרת לילדי השכונה.
בראש ובראשונה היה נוסי איש ענק. כמו Shrek רק בשחור. ולא נחמד בכלל. גובהו היה קצת יותר משני מטרים, הוא היה שמן ותמיד מזיע דרך גופיה לבנה דקיקה של מכה נשים טיפוסי. הוא התעטר בשרשרת זהב ששקלה לדעתי 17 קילוגרמים, ובתחתיתה התמקם לו התליון הקשה מכל. נכון ילדים, המוט האופקי, סימן התופת האולטימטיבי. נוסי לא היה מן ענק נחמד שכזה. הוא היה איש רע, אלים ומפחיד. אימת ילדי השכונה והתיירים (ילדים משכונות אחרות). הוא היה מתרגז מכל דבר, לעתים תכופות ראיתי אותו דולק אחרי ילד קטן כשקרש ענק בידו השמאלית ופיו מפיק קצף הנמרח מזווית פיו אל לחיו. בנוסף להכל הוא היה אסיר משוחרר. האגדה מספרת שחנק ילד במעלית. חנק ילד. במעלית. מאוד הגיוני ומפורט... יודעי דבר סיפרו שהתעצבן על הילד מכיוון שלבש חולצה עם צווארון. הסיפור לא נשמע לי כל כך אמין, עובדה שלא הפריעה לי להפיץ אותו לכל המעוניין לשמוע.
ונחזור לעמי. הוא לקח שקית סנדוויץ', ריסק לתוכה שתי ביצים טריות, השפריץ פנימה כמות נדיבה של קטשופ, קשר את שקית, והשליך אותה בכוח לעבר הישיבה. היא נחתה על גג ביתו הרעוע של נוסי. לא נעים לא נורא. "סססעמק" סינן עמי וניגש להכין שקית נוספת, הפעם וויתר על הקטשופ. ניגש אל החלון, נמתח לאחור ושחרר את השקית בעוצמה. רוח חזקה החלה נושבת פתאום, מסיתה את השקית ממסלולה הטבעי.
היא נחתה על עץ השסק בחצרו של נוסי ונפתחה מהפגיעה. הביצים החלו נוזלות באיטיות ממיקומה של השקית על העץ על מכסה המנוע של מכונית הסובארו של נוסי אשר חנתה מתחת לעץ השסק, טיפות סמיכות נמתחות מהעץ ונוחתות ברעש על המתכת האדומה. דלת ביתו של נוסי נפתחה בעוצמה, ועמי, באינסטינקט שגוי לחלוטין, טרק את חלון חדרו בעוצמה. "שלא יראו אותנו!" ענה למבטינו המזועזעים. מכיוון שאירוע זה התרחש לאחר האירוע אשר תואר בסיפור הראשון, הלכנו מיד ונעלנו את דלת הבית. התיישבנו בסלון בציפיה נוראית.
פתאום דפיקות אדירות על הדלת, ציריה חורקים ומפזרים אבק לבן אל תוך הבית. "תפתחו ואני אהרוג אותכם!!" צעק נוסי תוך דפיקות אדירות על הדלת. הצעה מפתה, אין ספק. "תפתחו או שאני אהרוג אותכם!!!" צעק. עכשיו קצת יותר הגיוני, אבל עדיין.. אם לא נפתח.. איך הוא?... המממ......
פתאום הענק משתתק, אנחנו שומעים שיחה חרישית בחוץ. קול סיסי אומר מחוץ לדלת "עמי, זה השכן, דיברתי עם נוסי והוא מוכן לא להרוג אתכם אם רק תנקו מה שעשיתם שם. אני חושב שכדאי שתעשו את זה." ברקע הדיבור אנו שומעים את נחרות הזעם של נוסי, הפעם באמת הסתבכנו. אנו מסתכלים האחד על השני ומבינים שאין שום ברירה. עמי פותח את הדלת ויוצא, אנחנו אחריו. נוסי עומד שם, מסתכל עלינו במבט של רצח. הוא ללא ספק היה מעדיף להכות אותנו למוות עם לום. הוא באמת היה עצבני, ברמות של איבוד שליטה עצמית. הידיים שלו רעדו והיו לו טיקים מוזרים בצוואר ובנחיריים.
הוא פתח את דלת המעלית ונכנס, "יאללה בואו זבלים" צעק עלינו. הבנאדם תפס שני שליש מהמעלית, ואנחנו נדחסנו אליה. בגלל גובהו הוא לא ראה את מבטי האימה שהחלפנו בינינו. מפניו של כל אחד מאיתנו ניבט הזיכרון של סיבת מעצרו של נוסי. לא רצינו שיחנוק אותנו במעלית. "ככה ההורים שלכם חינכו אותכם יא זבלים?" שאל אותנו. אף אחד לא ענה. המעלית הגיעה לקומת הקרקע, יצאנו לפניו, התחלנו ללכת לכיוון ביתו והוא אחרינו.
כמו כלבים ניקינו לו את העץ ואת האוטו. למי מכם שחשב שלמדנו מהסיפור הזה משהו אני חייב להודות באמת - לא למדנו כלום. עמי הסתבך מאז בצרות הרבה יותר גדולות, כולנו קיבלנו ונתנו מכות רבות, וכך המשכנו את חיינו הנתניתיים.
ונוסי?
אני עדיין רואה אותו לפעמים כשאני בסביבת ביתו של עמי. הוא אמנם הזדקן ונרגע קצת, אך עדיין בכל פעם שאני מנופף לו לשלום אני תוהה האם החיוך שלו לא מסתיר רצון עז לרצוח אותי בדם קר. עם לום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
