לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

רכבת השדים הפרטית שלי - הבלוג של geebor


הבלוגתול
כינוי: 

בן: 43

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2004

סיפור מחורבן


 

לפני מספר ימים התכנסנו לנו כמה חברים באחד הברים השכונתיים לחגוג את יום הולדתו של חבר יקר. חתכ'ת אפס, אבל יקר. מפה לשם הגענו לסיפורים מהזן הנמוך ביותר - סיפורי קקי. החברים סיפרו מעללים ממעללים שונים, החל מ-"עשיתי פליצה בשיעור נגרות בכיתה ד'" (איפה חוץ מנתניה יכולים לצמוח משפטים כאלו?) ועד ל-"הוא כל כך הרגיז אותי שהלכתי לחדר שלו וחירבנתי לו על הכרית" (ואני לא צוחק).

 

מתחילת העיסוק בסוגים שונים של חרא החלה מחלחלת בי הרגשה מוזרה, מסמרת שיער, תחושה של דז'ה-וו. באמצע הסיפור הרביעי הבנתי פתאום מה אני עובר. סיפור מודחק עלה לפני השטח, אירוע מזעזע מזמן קדום, אירוע שהדחקתי באופן מושלם עד לאותו הרגע. זוגתי שתחייה, מסכנה כפרה עליה, הייתה איתי באותו בר ונאלצה לשמוע מפי את פרץ הזוועות. אחרי סיפור כזה, בהתחשב בעובדה שלא זרקה אותי במהלכו, היא בהחלט ראויה לערצה מיוחדת.

 

מעשה שהיה כך היה.

 


 

בחופש הגדול שבין כתה ז' ל-ח' פשתה בי תעוזה חריגה שניתן לכנותה רצון לצבירת ידע. החלטתי לקחת קורס במסגרת "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת ת"א. אינני זוכר במה עסק הקורס, ההדחקה פנים רבות לה. כנער נתניתי שהגיע לת"א בערך שלוש פעמים עד לאותו חופש גדול מקולל, נאלצתי ללמוד את רזי הנסיעה באוטובוס (עוד לפני שהיו לכך קונוטציות בטחוניות). לשמחתי כי רבה גיליתי שרבות מהנערות היפות בשכבה מעלי למדו גם הן באותה מסגרת - חשתי צורך להוכיח שאני שווה מעבר לגילי. וכך הייתי מפטפט עם עלמות החן, מתגאה ביכולותי החריגות לאותה התקופה ולאותו הגיל (ג'ודואיסט פעיל, זרג ארוך בצורה גרוטסקית וכו').

 

בבוקרו של היום המקולל ארזתי את התיק כבכל יום רגיל ויצאתי את בית הורי לכיוון תחנת האוטובוס, מרחק הליכה של קילומטר אחד. עת הגעתי לתחנה הנהנתי בראשי אל עבר עלמות החן בנונשלאנטיות טיפוסית, סיננתי "בוקר טוב" בקשיחות האופינית לי כל כך, וניגשתי להכות ילדים רזים וחלשים שרצה הגורל והיו בתחנה. הכל בשם הרשמת המין היפה.

 

לאחר התשלום לנהג התישבנו לנו, עלמות החן ואנוכי, באחורי האוטובוס. מיד עם הישיבה חשתי שמשהו לא בסדר. רעשים עמומים החלו לבקוע מאזור הבטן שלי והרגשתי רע מאוד. מאוד מאוד. לאחר שתי דקות של נסיעה התחוור לי המצב - אני חייב לשלשל. הבנות מצחקקות להן, נראות יפות יותר ויותר, ואני יש לי מטרה אחת ויחידה - לשמור על פי הטבעת שלי סגור. מסתכל קדימה, מתרכז בעצמי, חושב על היעילות של פקקי קוקה-קולה. אחת הנערות קטעה את צחוקה, "geebor הכל בסדר? למה אתה לא מצחיק אותנו כרגיל? קצת הלבנת..". "ארפ מצפקטול גרר" עניתי חרישית, מבלי להטות את ראשי. המאמץ היה בלתי נסבל, הצב עמד להוציא את ראשו, הייתי קרוב לשחרר את מנדלה. נדרשה ממני התרכזות עילאית ועשיתי ככל יכולתי לשנע את כל כוחותי הפיזיים לכוון פי הטבעת. סגור. רק להשאיר אותו סגור. לא לחשוב על שום דבר אחר. סגור זה טוב. סגור זה בריא. אני מצביע סגור. כן. סגור זה בסט. הן המשיכו לדבר אלי ולא הקשבתי. עוד 20 דקות ארוכות של נסיעה. לכווץ בכל הכוח. רק לכווץ והכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. לכווץ והכל יהיה בסדר.

 

איכשהו צלחתי את הנסיעה. ירדנו מהאוטובוס, אני הולך לאט לאט, מודד ואומד כל צעד, מכווץ ומכווץ. אחרי עשרים ושלושה צעדים זה קרה.

 

Hell broke loose.

 

חשתי את תחתוני מתמלאים. השם ישמור איזו זוועת עולם. פתחתי בריצת אמוק לכיוון השירותים הקרובים ביותר שידעתי עליהם, מרחק של 250 מטרים בקירוב. רצה הגורל ואותם תאי שירותים היו באחד מבנייני המנהלה של האוניברסיטה, מקום מלא אדם. התפללתי לבעל זבוב שלא יהיה תור בשירותים וכמובן שהתבדיתי. כולי מלא חרא (פארדון מיי פרנצ'), זיהיתי בזוית עיני את שירותי הנכים פתוחים לרווחה, ובזינוק נינג'ה מצאתי את עצמי בתוכם תוך שלוש מאות עשרים ושתים מילי-שניות לערך. הורדתי את מכנסי ואת תחתוני, השלכתי אותם לפינת השירותים והתיישבתי על האסלה. התרוקנתי עד הסוף, שחררתי אנחת רווחה ונרגעתי.

 

האידיליה נקטעה ברגע בו האמת המרה הכתה בפרצופי ובאפי כאחד. מה עושים עכשיו?

 

נתתי לעצמי מספר דקות לחשוב. צ'יצ'ינג! הכיור! איזה מזל שהגעתי בסופו של דבר לשירותי הנכים!!

 

השלכתי את התחתונים לפח הזבל והתחלתי לשטוף את המכנסיים המזוהמות. סבון ורוד מגעיל כזה, מים בזרם חלש. מה אפשר לצפות, תמיד דופקים את הנכים. הורדתי את הנעליים והגרביים, פשטתי את החולצה ושטפתי את הגוף ככל האפשר. עשיתי עוד סיבוב שטיפה על המכנסיים. דפיקות זועמות בדלת. איזה נכה חצוף הזעיק את אנשי הביטחון בטוענת שווא מטופשת שמישהו תפס את שירותי הנכים. כמה קולות הקאה מזויפים מצידי הרחיקו את הסקרנים. סגרתי את מכסה האסלה והתיישבתי. צריך לחכות שהבגדים יתייבשו.

 

לאחר כרבע שעה לערך לבשתי את בגדי המזוהמים, המסריחים והרטובים, וקמתי לצאת. שורה של נכים זועמים קידמה את פני עת פתחתי את דלת השירותים. אלו האחרונים אפילו לא זכו במבט בודד, לא שמתי זין על אף אחד באותו הרגע, בטח ובטח שלא על קבוצות מקופחות באוכלוסיה. עוד הספיקה לעבור בי המחשבה המטופשת להגיע לשיעור באיחור של שעה כשבדמיוני עלו פניהן השואלות של עלמות החן. לא ולא, הביתה נוסע אנוכי.

 

חזרתי לתחנת האוטובוס ועליתי על הקו לנתניה. לאחר מספר דקות תובנה נוראית הכתה בי. אין לי איך להיכנס הביתה. עדיין לא היה לי מפתח לבית (ילד קטן). לא היה לי איך להשיג את ההורים שלי - הימים הם טרום ימי הפלאפון ואסימונים לא נהגתי לקחת איתי בתיק (איזו טעות). אין מוצא - הולכים לסבתא.

 

ירדתי בתחנה אשר ליד בית סבתי, דפקתי על הדלת ולשמחתי היא הייתה בבית. אנשים זקנים אף פעם לא הולכים לשום מקום. "מה קרה לך?" שאלה. "חירבנתי במכנסים באוניברסיטה והייתי צריך לשטוף את עצמי בכיור בשירותי נכים ואני בלי תחתונים ולא יודע איך להשיג את ההורים שלי ונסעתי לפה באוטובוס ואני מסריח ולא יודע מה לעשות גם בעצם אולי אני רוצה להתקלח ואין לי בגדים גם!!!" עניתי בתקיפות.

 

היא רק צחקה וסיפרה לי איך אחותה, פעם, בבוכנוואלד, חירבנה במכנסיים והנאצים הרגו אותה מול כל המשפחה. רק כדי להכניס אותי קצת לפרופורציות. צחקנו על זה כמה דקות והלכתי להתקלח.

 


 

כשסיימתי את הסיפור, ידי רועדות מזכרונות נשכחים, הבטתי בפניהם המזועזעות של חברי. מסתבר בשטף הסיפור הגברתי את קולי ובערך כל הבר הצטרף לעדת המאזינים. נו שוין. אין לי במה להתבייש. אני חושב.

 

אין לי מושג מהו מוסר ההשכל של הסיפור, אך מקננת בי תחושה שיש כזה. המוצא הישר יקבל ברווז.

 

שתהיה לכולנו גמר חתימה טובה.

 

וופ-טי-דו.

 

 

נכתב על ידי , 23/9/2004 23:31  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



57,183
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgeebor אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על geebor ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)