| 9/2007
דברים קצת עצובים
עצוב לי, אבל לא רע לי. שזה עדיף, אבל לא מומלץ.
קרו לי כמה דברים, חלקם עצובים, חלקם מלחיצים ולא מרפים. לא דברים טראגיים בקנה מידה עולמי, אבל דברים שהייתי מעדיפה שלא יקרו. אני מרגישה שזה נוגע בי בעדינות, אבל רחוק ממני. לא ממש בתוכי, לא ממש משפיע, אולי זה עוד יחלחל.
החתולה שלי נעלמה, אנחנו חוששים שהיא מתה. לא חשבתי שהיא ממש חשובה לי. אני הייתי חשובה לה, כנראה. וכנראה שהיא הייתה חשובה לי. בבקרים, בדרך למקלחת, הייתי מעבירה בה ליטוף מאחורי האוזניים. היא הייתה מגרגרת ורוטטת כמו ויברטור. היא הייתה באה אליי, מחפשת אהבה, ישנה במגירות שלי, בנעליים, בקופסאות. הייתי מגלה אותה כשחיפשתי דברים, קטנה וחמה, ישנה לרוב, או מחריבה את שרוכי הנעליים שלי. ועכשיו היא אינה. צר לי עלייך, מידי.
אני חוששת שמישהו מסנן אותי במסנג'ר. לרוב זה בכלל לא מטריד את התרד שאני לא אוכלת לארוחת הצהריים, אבל כשמדובר בבחור הזה, אני מרגישה קצת שבא לי לבכות. איזה מצב מטריד ומוזר, איך זה ייתכן שנקשרתי אליו כל כך מהר? ובאופן כל כך לא רומנטי.. הלוואי שאתה קורא את זה, אגוז.. הלוואי.
השכן שלי עזב להודו, הוא ואשתו האנגלייה ושני ילדיהם הבלונדיניים. אפילו לא נפרדתי ממנו, תוצר של עצלנות ומחשבה של 'הוא בטוח יחזור'. ואולי לא. כנראה שלא. כנראה שלא אראה אותו יותר בחיי. הוא תמיד היה חביב, צוחק, עוזר (ולרוב על סמים, אבל אני לא מרגישה צורך לשפוט אותו על כך). ועכשיו הוא לא כאן. אתגעגע אלייך, שחר.
ההורים לוחצים עליי לא לוותר על מסלול העתודה, וזה מצער למדי. הצבא הציע מן הזדמנות שניה, שנת מכינה בניסיון לשפר את סיכויי להתקבל ללימודי רפואה, ואני לא רוצה. אבל ההורים רוצים. לא שזה משנה לי, כיוון שלרוב אני ממש לא נוטה להתחשב בדעותיהם, אבל זה מלחיץ. זה גורם לי לחשוב כל הזמן שאני עושה טעות, כזו חמורה, שאתחרט עליה אחר כך. כמו שסירבתי לקפוץ כיתה, ולאחר 8 שנים הרגשתי חרטה, לא חמורה מידי, אבל בכל זאת, חרטה.
אנחנו כאלו פגיעים ומושפעים מתהליכים חיצוניים שזה חבל. נפלה לי בלטה על הרגל, לעזאזל. זה כואב =)
יום מלא בהפתעות קטנות לכם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: