כל כך יפה הנגב הצפוני בימים אלה.. חמוקי הגבעות מכוסים בעשב ירוק רענן. פה ושם שיחי קידה שעירה שכבר פורחים בצהוב בוהק. השמיים כחולים כחולים ושמש חמה של חורף מנצנצת בין אגלי הטל. למטה באחו עדר של פרות ובוקר על סוס נוהג בהם. . העיר שדרות עם בתיה הלבנים והרעפים האדומים, קורצת אלינו במרחק. עוד כמה שבועות יתכסו המרחבים האלה במרבדים אדומים של כלניות.....
רוח קלילה נושבת, מערסלת קלות את העשבים בלחש ואחר כך דממה ...
ואז... אין יותר דממה!
מידי פעם קולות נהמה קטועים. פאק, ועוד פאק ועוד פאק.... קני תותחים רועמים במרחק.
יפות הגבעות הירוקות של הנגב בחורף...
אבל אם נפנה את המבט לצד השני..... המולה... כל כך הרבה מכוניות...
כמה ק"מ מערבה משם.. מלחמה. ... רצועת עזה סגורה. אין יוצא ואין בא. כל האיזור במרחק שלושה ק"מ מגדר המערכת ,הוכרז כשטח צבאי סגור... באיזור עשרות אולי אפילו מאות עתונאים מכל העולם ולא נותנים להם להיכנס לעזה. רק לגבעה הזו הם יכולים להגיע... כדי לצפות ממנה בעיניים כלות, הרחק מערבה אל איזורי הקרבות....
עשרות מצלמות מופנות כל העת מערבה לעבר בית להייה, בית חנון, ג'בליה ועזה, ממתינות כל העת לאיזה ארוע דרמטי שם במרחק...
נכון, יותר מעניין, לצלם מהשטח, בסימטאות עזה, בתוך הבונקרים והתעלות, להראות לכל העולם, את הילדים הפצועים בבית החולים בעזה, לראיין את מנהיגי החמס המתלהמים..... אבל מה לעשות.. הרצועה סגורה לעיתונאים.
אז בלית ברירה, מתמקמים על הגבעה יחד עם כל העיתונאים האחרים.... מצלמים את עזה מרחוק.... מקוים שיהיו לפחות פטריות עשן דרמטיות או להבות אש וזיקוקים...
הנה הכתבת הידועה כריסטין אמנאפור, מדווחת בשידור חי ל-CNN. כל כך קרבית היא נראית עם ווסט הלוחמים שלה, עתיר הכיסים, בצבע חאקי אלגנט, ממש חליפת מעצבים.. והשיער שלה, באמת ללא רבב וגם האיפור......
מתחתיה עוד כתבת , ערביה נאה ממזרח ירושלים שמדווחת לטלויזיה המצרית. כדי שיהיה ברור שהיא בשדה הקרב, היא לובשת את השכפץ הכחול ואת הקסדה. הכתבת משדרת וברקע שומעים רק את רשרוש העשב ואת ציוץ הצפורים, אבל לא נורא אפשר לתקן את הרושם באולפן בקהיר , יוסיפו הטכנאים קולות של פיצוצים ורעם תותחים. לא סתם הכתבת עם קסדה ושכפץ.
כן, בימים האחרונים זהו המקום שממנו אתם רואים שוב ושוב את הכתבות בטלויזיה, בערוץ 10, והרשת השניה והטלויזיה הישראלית וסקיי וBBC והערוצים הצרפתים הרוסים, ואל ג'זירה וכו' וכו' הרבה שפות נשמעות מסביב. עתונאים מכל העולם הגיעו לגבעה הזו....
ומישהו צריך לשמור על הסדר במגרש החנייה הזה, בשביל זה יש שוטרים...
אוירה נינוחה.. והנוף יפה כל כך. ועזה רחוקה.... בקושי שומעים את הפצצות... זפלינים מרחפים בשמיים וזמזומים של מל"טים.
אבל כן. כולם יודעים.. אנשים נהרגים שם רק כמה ק"מ מהגבעה הזו. ילדים מבוהלים בוכים בכי נורא. נשים מיללות מפחד. פצועים מדממים למוות אבל את הצעקות והיללות לא שומעים בגבעה הזו.. צעירים ישראלים יפי בלורית מביטים בבעתה, בקיר הלבנים של החושה ממול. להתקדם? לחכות? הרגלים פקות. הלב דופק חזק. שקט מתוח באויר. פתאום צרור של יריות ....
ברגעים אלה ממש והעתונאים רוטנים, מקטרים, מתרגזים.
אנחנו רוצים להיות שם... לא פה....
כמה כבר אפשר לצלם כך במרחק... רוצים סיפור עסיסי יותר...
שירטנו....עדיף כך...
אז מצלמים שוב ושוב את שדרות.... מחפשים את הספורים שם בין האמבולנסים, והנפילות של קאסמים, מצלמים את הבתים קטנים עם גגות הרעפים שנהרסו את הזקנה הבוכיה המפוחדת...
לא כל כך דרמטי נכון, אבל איך אפשר לחיות כך שמונה שנים בפחד הזה? האם הם מסוגלים להבין? אפשר לשכנע בכלל את העתונאים האלה, להסביר להם, למה החלטנו לתקוף. מדוע יש עכשיו כל כך הרבה הרוגים בעזה ואוכלוסיה אזרחית שסובלת כל כך?
זה חשוב להם בכלל?
עד שהזעיקו אותם לכאן, קלקלו להם את חופשת חג המולד.... בשביל זה הם באו? לצלם אמבולנסים חונים ברחוב?
נ.ב. - התמונות צולמו אתמול, ב-5.1 בשעות הצהריים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
