טנגו אחר

http://www.youtube.com/watch?v=9EUEPInFne0&feature=related

רק לשמוע את המוסיקה  של הסרטון ביו טיוב, לא צריך להסתכל, לתמונות אין כל קשר לפוסט

הייתי בפסח בטנזניה.. עוד יהיו פוסטים וצילומים... אבל בינתיים פוסט ראשון על אפריקה שקשור לזכרון ילדות מוקדם על כושים.

"Marjolaine"   * שנים שלא שמעתי את השיר הזה... פתאום מצאתי אותו במקרה ביו טיוב... מנסה להיזכר מתי שמעתי אותו בפעם הראשונה... אי אז בראשית ילדותי... והנה נזכרתי...

 זה היה אז כשהייתי בכיתה ב' בירושלים... אמא הייתה אז המנהלת הראשונה של בית הספר לרדיו, של קול ישראל  שרק הוקם שנה קודם לכן.  יום אחד הגיעו לבית הספר  כושים מאפריקה ( אני כותב "כושים", כי כך קראו להם אז, אף אחד לא חשב שזה לא בסדר לומר" כושים" ושצריך לקרוא להם "שחורים").*

אני מנסה לשחזר... אז הרי הייתי ילד ולא כל כך הבנתי מה קורה מסביב והיום אני יודע שקבוצת הכושים האלה שהגיע לירושלים מאפריקה, הייתה קבוצה של עתונאים ואנשי רדיו שבאו לישראל ללמוד, איך עושים עתונות רדיו, במסגרת מפעלי הסיוע הבינלאומי של משרד החוץ הישראלי בשנות השישים, בתקופת הזוהר של הסיוע הישראלי לאפריקה, שהחלה בימים בהן הייתה גולדה מאיר שרת החוץ.

היו בקבוצה הזו כמעט שלושים אנשים ואחרי כל כך הרבה שנים, אני ממש זוכר את הפרצופים שלהם. היה אחד שהיה נמוך יותר מכולם ואחד אחר שהיה לו שפם גדול והיו אפילו שניים או שלושה לבנים והם דיברו אנגלית וצרפתית ואמא שלי שידעה את כל השפות שבעולם, ניהלה את כולם ביד רמה.

פעם אחת נסענו כולם לפיקניק בהרי יהודה, ביער של נס הרים.. והפיקניק הזה זכור לי משום מה, יותר מכל הפיקנקים שהייתי  בהם עם הורי ביערות הרי ירושלים. הכושים שיחקו איתנו ושרו לנו שירים לי ולאחותי ושהקורס נגמר אחרי חדשיים בערך, הייתה מסיבת סיום גדולה בבית שלנו בירושלים בקומה הרביעית בשיכון שבו גרנו, שיכון וותיקי ההגנה ברחוב סוקולוב בירושלים.

כמה שבועות קודם לכן הביא הבן דוד של אבא מגרמניה, מוטוש, טייפ גדול במתנה. טייפ סלילים של גרונדיג.  הסיפור על מוטוש הדוד העשיר מגרמניה שהיו לו בתי זונות ובארים מפוקפקים בפרנקפורט הוא סיפור מרתק ועצוב אבל לא עליו רציתי לספר הפעם.

במסיבה ההיא הכושים הביאו לנו מתנה. סליל גדול של הקלטה ובו המון שירים מאפריקה שהם אהבו לשמוע. ואנחנו שמענו במסיבה הזו את השירים האלה שוב ושוב ואני זוכר , שכאשר הטייפ התחיל לנגן את השיר הזה "מרג'ולן", הצטרפו אליו הכושים ושרו אותו יחד במקהלה ואני זוכר את הפרצופים שלהם, איך הם היו כל כך שמחים ואיך העיניים שלהם היו נוצצות בלובן בוהק ואיך הם אהבו דווקא את השיר הזה ( שהיום כשאני מבין צרפתית אני יודע שהמילים שלו מדברות על חייל שחזר לאהובתו אחרי שנים). 

היום אני יודע שאלה בכלל לא היו שירים אפריקאים אלא שירים צרפתים שהיו פופולרים גם במושבות לשעבר של צרפת באפריקה, אבל בשבילי - בתקופה המוקדמת ההיא של ילדותי -  בשבילי , השירים האלה היו השירים האפריקאים.

סרט ההקלטה הזה נשאר אצלנו שנים וכל ילדותי שמעתי אותו שוב ושוב, עד שיום אחד התקלקל הטייפרקודר שלנו ואחר כך קנינו טייפ קסטות וסרטי ההקלטה המעטים שהיו לנו ובעיקר הסרט של השירים בצרפתית שקיבלנו מהכושים, נשארו מיותמים ויותר לא שמענו אותם אף פעם...

אמא שלי חולה מאוד ולפעמים זכרונה בוגד  בה אבל היום שאלתי אותה אם היא זוכרת את הכושים האלה מאפריקה... "בטח שאני זוכרת" היא ענתה..  ואז היא סיפרה לי איך בסיום הקורס, הם הלכו לבקר את בן גוריון בצריף שלו בשדה בוקר, זה היה כמה חדשים אחרי שבן גוריון עזב את הממשלה ויצא למדבר , ב-1963 . כאשר הם הגיעו לשדה בוקר , אחרי נסיעה מפרכת של הרבה שעות ובאיחור רב. נכנסה אמא שלי לצריף של בן גוריון לבד, כדי להודיע לו שהכושים מאפריקה הגיעו. פולה פתחה את הדלת ואמרה לאמא שלי שבן גוריון נמצא בחדר העבודה ושהיא יכולה להיכנס.

בן גוריון ישב בחדר העבודה שלו שקוע בכתיבה וגבו אל הדלת...כשאמא שלי נכנסה לחדר הוא שמע מישהו נכנס וחשב שזו פולה אשתו...ואז הוא אמר בשקט..,"הכושים מאפריקה הגיעו כבר? פולה?  אני עייף אולי נגיד להם שאני חולה?"  אבל בן גוריון נפגש עם הכושים והרעיף חיוכים לכל עבר והם היו נרגשים נורא כי בן גוריון היה מאוד מפורסם באפריקה ויש לנו אפילו, באחד האלבומים, צלומים של בן גוריון ושל הכושים ואמא שלי אבל אני לא יודע איפה הצלומים האלה היום.

אז הנה השיר הזה שמזכיר לי כל כך את הכושים מאפריקה.. שיר צרפתי של פרנסיס לאמארק שאין לו כל קשר לאפריקה, אבל כשאני שומע אותו אני נזכר בחבורת הכושים הזו החביבה כל כך שהופיעו פתאום יום אחד מאפריקה והיו כמעט בני בית אצלנו, במשך כמה חדשים וכמו שהם הופיעו בחיי, כך יום אחד  הם נעלמו...

עד שלפני כשבוע הייתי שוב באפריקה ופגשתי "כושים" אחרים..