טנגו אחר

דורה נימפומנית עצובה

קראו לה דורה ואני חושב שמכל הנשים שפגשתי במהלך שיטוטי בעולם הצ'אטים היא הייתה המיוחדת ביותר  אבל גם האומללה ביותר. כל פעם שאני נזכר בה אני נמלא בעצב ועיני מצטעפות בחשרת דמעות.

זה היה בשנה הראשונה בה גרתי בפאריס ( הייתי שם חמש שנים) באחת מנסיעות העבודה שלי הגעתי לעיר טרואה  בצפון מזרח צרפת ( כמה משונה זו העיר שבה חי רש'י ובה היה בית מדרשו בימי הביניים). בלילה במלון ביקשתי בקבלה לקבל מכשיר מיניטל כדי לצ'טט בחדר. מצאנו זה את זו ועברנו לטלפון. היה לה קול צייצני כשל ילדה בת 12 אך היא הייתה בת 38 באותו גיל שבו הייתי אני באותו זמן. לדבריה היא הייתה יהודייה ובמקצועה הייתה מורה לאנגלית. השיחה עברה מהר מאוד למישורים ארוטים. דורה הייתה נימפונית וממש מכורה למין בשלב זה בחייה כבר הספיקה לשכב עם יותר משלוש מאות גברים. למרות שהתפרנסה מהוראת אנגלית היא גם כתבה רומנים ארוטים  ובאנגלית דוווקא ( למרות שהייתה צרפתיה) אהבת חייה ,הגבר עימו התגוררה שבע שנים ואף גידלה את בנותיו היה המו'ל של ספרים אלה.

במהלך השיחה הרגשתי שאני מתגרה נורא אך יחד עם האנרגיות המיניות שקלטתי ממנה ואשר הדליקו אותי , הרגשתי שמשהו באישיות שלה מפריע לי , מעורר בי חששות. היא שידרה פגיעות, שבירות, אומללות תהומית ורצון עז לבריחה מהעולם באמצעות המין. קבענו להפגש בבוקר. דורה הייתה אמורה לבוא אליי למלון. הייתי צריך לצאת באותו בוקר ברכבת הראשונה של 0630 אך בואה של דורה שינה לי את התכניות והחלטתי לצאת ברכבת של 1100. ישנתי  רק כשלוש שעות שינה מתוקה ומליאה בחלומות ארוטים. ב-800 בבוקר דורה התקשרה ואמרה שאין לה אומץ להפגש כל כך מהר. התאכזבתי נורא.

בחדשים שלאחר מכן היינו נפגשים לעיתים קרובות בצ'אט ומשוחחים גם בטלפון. דורה הייתה שנונה, רגישה באופן קיצוני, משכילה מאוד ואוהבת ספרות. לפעמים הייתה במצב רוח טוב ואז היא הייתה אשת שיחה נהדרת ולעיתים היא שידרה כבידות תהומית , מלנכוליה ודיכאון. בדרך כלל היא הייתה כבדה, לעיתים קרובות ממש לא היתה לי סבלנות לכבדות שלה. היא סיפרה לי שניסתה להתאבד כבר שבע פעמים.  בשיחות שהיו לנו, אמרה לי דורה,  שהיא מצטערת על כך שלא היה לה אומץ לפגוש אותי באותו בוקר, ככל שהכירה אותי יותר היא נוכחה לדעת שטעתה אבל אני לעומת זאת, כבר לא הייתי כל כך בטוח שאני רוצה לפגוש אותה. התחלתי לחשוש ממנה ממש לפחד, מהכבדות שלה מהדכאונות ששידרה. הייתי נשוי ודורה למרות הנימפמוניות ואהבת המין הבלתי נלאית שלה, חיפשה אהבה. הרגשתי שאני מתאהב בה וגורלה יותר  נוגע לליבי  יותר ויותר, אך בו בעת חששתי ממנה, לא רציתי התאבדות או נסיון התאבדות על מצפוני וידעתי שאיני, יכול להעניק לה את האהבה לה הייתה כה זקוקה.

עם הזמן דיברנו פחות ופחות  ולאחר כשנה וחצי היא נעלמה למשך כשנה. יום אחד ראיתי אותה שוב בצ'אט ואז היא ספרה לי שהייתה באותה שנה באנגליה שהיה לה ספור מאוד מורכב עם נכה  קטוע רגלים בכסא גלגלים עימו התגוררה, אך גם ספור זה הסתיים בדרך טראגית כי יום אחד לאחר שלקח יותר מידי קוקאין הוא התאבד. שוב נשארה דורה לבדה. בחדשים שלאחר מכן היא נכנסה לסחרור של פעילות מינית . באותה תקופה היא נפגשה עם עשרות  רבות מאוד של גברים לעיתים די היה בשיחת צ'אט של חמש דקות כדי שהיא תזמין אותם לזיון. היו ימים בהם נפגשה עם שני גברים שונים. ספורים אלה עוררו אותי וגרו אותי אך מצד שני הרגשתי שוב פחד ודחייה.  רציתי לשכב עימה אך פחדתי ממחלות וגם לא רציתי להיות אחד משרשרת ארוכה של גברים. יום אחד בהתקף של מיוחמות אמרתי לה , את  יודעת, גם אני רוצה לשכב איתך אך היא סרבה. עכשיו אני מכוערת אני  לוקחת תרופות שהשמינו אותי נורא. כשאחזור להיות יפה כפי שהייתי  אז, באותו בוקר שבו לאהיה לי אומץ לראות אותך ,ניפגש. אבל דורה, אמרתי לה, את שוכבת עם כל כך הרבה אז למה לא איתי. לא, היא ענתה, איתך זה אחרת, איתם אני סתם מזדיינת, אותך אני אוהבת.....

פעם אחת פגשתי בצאט גבר והתחלתי לשוחח עימו. איני ידוע מדוע שוחחתי עימו ,בדרך כלל איני נוהג לשוחח עם גברים אולי בגלל שהיה לי ניק שיש בו משהו יהודי. קראתי לעצמי "ישראל טנגו". מסתבר שהוא היה יהודי  וכשהו ראה את הניק שלי הוא פנה אלי . שאלתי אותו אם יצא לו לפגוש יהודיות בצאט ואז הוא סיפר לי על דורה. כן גם הוא נסע לעיר של דורה ושכב איתה. הדרך בה תיאר את דורה הייתה כה וולגרית כה מבישה, כל כך חסרת כבוד לנשמה העדינה שלה, סתם כאלו היתה כוסית מזדיינת וזהו. למשמע דברים ליבי נכמר לא יכולתי לסבול שכך מדברים עליה. ידעתי שדורה אינה הבן אדם עליה דיבר. השיחה עימו הראתה לי לאיזה ביבים התגלגלה דורה במנגנון של הרס עצמי נורא.

לאחר כמה חדשים היא נעלמה שוב אך הפעם היא סיפרה לי שזה מה שהולך לקרות. דורה עברה לעיר אחרת לא רחוק מהמקום שבו גר הגבר אותו אהבה כה הרבה שנים. לא הייתה להם מערכת זוגית, הוא עדיין היה המו'ל שלה – כך היא אמרה – אבל הם עדיין נשארו  ידידים .

דורה אמרה לי את שם הכפר בו תגור אך יותר מזה היא לא רצתה למסור אפילו לא כתובת. אם תרצה לכתוב, היא אמרה, כתוב לכתובתי הקודמת, הדואר יגיע. הכתובת שמסרה לי הייתה מפחידה  rue de brule  רחוב השרוף.... אנא , היא אמרה, כתוב לי אל תשכח אותי. לא כתבתי אף פעם. בשלב זה כבר לא הייתי בטוח כלל שהמו'ל הזה היה אמיתי. במשך זמן רב בשיחותי עם דורה ניסיתי לקבל ממנה פרטים על הספרים שכתבה ואיפה אפשר להשיג אותם אך דורה התחמקה שוב ושוב וטענה שאפילו לה אין עותק.

 יום אחד לאחר כשנה, פגשתי בצ'אט מישהי שגרה באותה עיר. השיחה התגלגלה ואמרתי לי שהכרתי  אישה מהעיר שלה בשם דורה. מסתבר שגם היא הכירה אותה והן היו אפילו חברות. מזמן לא ראיתי אותה, היא אמרה, היא פשוט נעלמה. הפעם האחרונה הייתה כאשר הסעתי אותה למחסן שבו השאירה את כל חפציה כיוון שהיא הייתה אמורה להתאשפז במוסד פסיכיאטרי. פתאום נפל לי אסימון. לכן דורה נעלמה...

התקשרתי למזכירות הכפר שזכרתי שבו היא גרה, ושאלתי אם יש שם מוסד פסיכיאטרי. לא, הם אמרו לי, אין מוסד כזה אבל בעיירה השכנה יש בית חולים גדול לחולי נפש.

התקשרתי לבית החולים ושאלתי אם יש חולה בשם דורה. כן הם אמרו לי, היא פציינטית חוץ, למרות בקשותי ותחנוני הם סרבו למסור לי פרטים נוספים  . ניסיתי במשך כמה שבועות, כל פעם ענה לי מישהו אחר. יום אחד, מזכירה לא אחראית נתנה לי את מספר הטלפון בביתה. התקשרתי מייד. בצד השני הייתה דממה  וכל ששמעתי היה רק נשימות קטועות.

ניסיתי שוב אחרי כמה דקות, הפעם ענו לי. זאת הייתה דורה. היא כמובן זיהתה את קולי אך  ההפתעה למשמע קולי השתיקה את קולה. 

שוחחנו שעות רבות. דורה הייתה במצב נורא. מסתבר שהייתה חולת נפש כבר שנים ויצאה ונכנסה ל מוסדות פסיכיאטרים. היה לה אבא מאוד עשיר איש חשוב ורב השפעה בטולוז בדרום צרפת ומערכת מסובכת מאוד איתו וגם עם אמא שמעולם לא נתנה לה אהבה או התיחסות. באותו שלב בחייה היה הייתה חסרת כל וללא אמצעי מחיה. אביה מינה לה אפוטרפוס שהיה אחראי על כל הוצאותיה הכספיות שהיו ממש מינמליות . למרות שאביה היה עשיר הוא נתן לה סכומים מאוד נמוכים כנראה בכוונה. כמה פעמים בשבוע היא הייתה בטיפול בבית החולים. הגבר שאהבה פעם לא היה מוכן לתת לה לעבור את מפתן דלתו והיה צוו משטרתי שאסר עליה להתקרב אליו ולבנותיו. לא הייתה לה עבודה או עיסוק. אפילו לכתוב לא הייתה יכולה כי לא היו לי אנרגיות או כח ריכוז. בכל השיחה היא שידרה אומללות ועצב תהומי. בימים שלאחר מכן היא הייתה מתקשרת כל יום בדרך כלל בוכיה. הפכתי פתאום  - ויכולתי להאשים רק את עצמי – לקשר הכמעט אחרון שהיה לה עם עולם המציאות.. יום אחד היא התקשרה ואמרה שהיא חייבת לראות אותי אחרת היא מתאבדת.  לא ידעתי מה לעשות. חששתי ממנה אך מצד שני הרגשתי שיהיה זה אנוכי מצידי אם לא אענה לבקשות העזרה שלה. לא הייתה לי ברירה, נשאבתי לתוך הספור יותר ויותר.

באותו שבוע הרכב שלי היה מקולקל ובמוסך, נאלצתי לשכור רכב ונסעתי עד לכפר בו התגוררה במרכז צרפת. היה  זה יום  סגריר  שכה אופייני  לאירופה בחדשי החורף . יום שבו נדמה שהשמיים הם שמיכה אפורה שלא ניתן לחדור אותה במבט והאופק נראה קרוב מידי ומאיים. שמיים שאין בהם  שמש או שמחה , רק מלנכוליה עגמומית  ומחשבות על חוסר התכלית של החיים.

הכפר בו גרה דורה לא היה כפר עתיק וציורי כפי שחשבתי שיהיה, אלא סתם גיבוב של בתים ישנים ללא ייחוד ארכיטקטוני כשהכל אפור ומשדר סתמיות. מקום שלא קורה בו כלום.  קירות של לבנים מהוהות ומעליהם גגות של רעפי צפחה אפורים. העצים ברחובות ומחוץ לכפר היו באותה תקופה של חורף, דקים וערומים ללא עלים. נסעתי וליבי כבד במשך ארבע שעות וכל הדרך ,שאלתי את עצמי מה אני עושה פה ואיך הסתבכתי כך.

הבית בו התגוררה דורה היה בית בין שתי קומות. צלצלתי בפעמון הדלת ואז שמעתי קול מלמעלה מחלון הקומה השניה, זה אתה? אני מייד יורדת. הקול הבהיל אותי, היה זה קול צרוד ועמום שכאלו יצא מתוך חשכת קבר. הרמתי את עיני לראות את דורה וראיתי אישה זקנה שפניה עצובות.

כשדורה פתחה את הדלת נוכחתי לדעת שאינה כה זקנה אך עיניה היו כבויות והן  שידרו אומללות נוראה. הרגשתי שאני מציץ לתוך עינו של המוות. לא היה בה שום ניצוץ של חיים, אפילו לא טיפה של אנרגיה, רק המבט העצוב ושפת גוף ששידרה רפיסות וחוסר אנרגיה מוחלט.

דורה הייתה ממש מכוערת, גבוהה ומליאה שמנה מידי ושיניה צהובות מסיגריות, שערה פרוע ודומה שלא נחפף שבועות רבים. הזאת האישה שהייתה מושא לפנטסיות ארוטיות שלי במשך יותר משלוש שנים? בוא היא אמרה, נעלה לקומה שניה לחדר שלי. עלינו למעלה החדר היה ריק וסגפני , כמעט מאורת נזיר. דורה ישבה על המיטה ואני על כסא לצידה. במשך שעה ארוכה היא התבוננה בחלון  כשהיא מעשנת ללא הפסקה, מדליקה סיגריה בסיגריה. כל העת היא לא העזה להיישיר אלי מבט.

אני יודעת שאני מכוערת, לא הייתי כזו תמיד, אלה תרופות הקורטיזון שמנפחות אותי כך, לפני שבוע הגיעה אליי פתאום אימי לביקור, אחרי שלא ראיתי אותה ארבע שנים, וכל שהיא עשתה זה לבכות ללא הרף ולומר לי, הזאת דורה, הבובה הקטנה שלי שהייתה כל כך יפה? ממש אמא רגישה ואינטלגנטית יש לי, לא מצאה משהו יותר טוב להגיד. אפילו חיבוק היא לא נתנה  לי סתם ישבה לה מאופרת ופניה מתוחות מניתוחים פלסטים והסתכלה עלי כל העת בבעתה. ולחשוב שכשהייתי קטנה הייתי רוצה כל הזמן שתשיר לי שיר ערש, כמהה לאמא שמעולם לא באה. אחרי שהיא הלכה לא הפסקתי לבכות ואז התקשרתי אליך.

לא יכולתי לשאת יותר את האוירה הדחוסה בחדר, דורה על המיטה מתבוננת בחלון ומעשנת ומשדרת כל העת עצבנות קיצונית. בואי אמרתי לה, בואי שבי לידי. חשבתי שאולי אם אחבק אותה העצבנות תתמוסס לה מעט. דורה התיישבה לידי באדישות, חיבקתי אותה והיא התכרבלה בזרועותי. לא הרגשתי אליה משיכה פיסית .היא ממש דחתה אותי וחשבתי שאולי זה לא ממש חכם שאני מחבק אותה ויוזם מגע גופני אך ידעתי שאין לי ברירה ועלי לתת לה את המחווה הקטנה של חום וחיבה. ומה יהיה אם היא תרצה לשכב עימי? מה אעשה? חשבתי, האם אשכב עימה? פחדתי שלא אוכל לסרב לה וליבי התמלא חששות. את רוצה לשכב איתי. שאלתי אותה? כן היא לחשה לי בקולה הצרוד, אני רוצה נורא, יותר מכל דבר אחר, אך עדיף שלא נעשה זאת, כי אז אתאהב בך ולא אוכל לחיות בלעדיך ועוד שלושה חדשים תחזור לישראל ותיעלם . אני יודע שזה אגואיסטי אך משהתברר לי שלא אצטרך לשכב עימה, רווח לי.

חזרתי לפריס בכבישים ריקים ללא מכוניות כמעט, הגשם לא פסק לרדת ופנסי המכוניות בקושי הבקיעו פסים של אור מבעד לערפל. היה לי קר וכמעט ולא ראיתי את הכביש  כי עיני היו אדומות כל העת מדמעות.

כשחזרתי לפריס חיפשתי, על פי בקשתה של דורה, חברה שלה בעיר מגוריה,  חברה עימה איבדה קשר . דורה ביקשה שאתן  לה את הטלפון שלה.

מצאתי את החברה והיא הייתה אישה מקסימה, אישה מבוגרת, חכמה וטובת לב. ספרתי לה היכן דורה נמצאת ומה מצבה. החברה סיפרה לי, שיום אחד דורה נעלמה ואיש לא ידע לספר היכן היא . במשך חדשים היא חיפשה אותה עד שהתייאשה. היינו עצובים מאוד. סיפרתי לה על מצב הדכאון העמוק של דורה והיא ספרה לי מעט על מהלך מחלתה. לשנינו היה ברור שספק רב אם דורה תהיה בחיים בעוד כמה חדשים. הרגשנו אין אונים נורא כי ידענו שנינו, שלא ניתן לעשות דבר כדי לעזור לה ולחלץ אותה מהביצה האפילה בו הייתה שקועה כה עמוק ובמצב שכבר לא הייתה ממנו כל דרך חזרה.

מצבה של דורה השתפר במשהו, לא במעט בגלל העזרה של החברה שמצאה אותה ונסעה לבקר אותה. בעקבות מאמציה אושפזה דורה בבית חולים אחר בעיר אורליאנס והפעם לא כחולת חוץ.

כחדשיים לאחר שביקרתי את דורה ראיתי אותה שוב באורליאנס. נסעתי לשם בעניני עבודה וביקשתי לנצל את ההזדמנות ולבקר אותה.  היה זה יום ראשון ויכולתי להתפנות לראות אותה רק בשעה שלוש אחה'צ . בשעה זו בצרפת בכלל ובערי השדה בפרט, אי אפשר למצוא מסעדות או בתי קפה פתוחים. הייתי צריך לחתום על כמה טפסים במזכירות בית החולים ואושר לי להוציא אותה לכמה שעות. הפעם דורה הייתה אחרת. אמנם היא הייתה עדיין  שמנה ושיניה היו צהובות אך שערה היה חפוף ועיניה לא היו כבויות כמו בעבר. הרגשתי שהפעם היא משדרת אליי כמה ניצוצות של אנרגיה. כיוון שהכל היה סגור הלכנו למסעדת מקנדונלד בתחנת דלק בכביש המהיר . שתינו קפה ושוחחנו. דורה הייתה כמעט נורמלית. כנראה שזו הייתה השפעת התרופות. בדרך רציונלית לחלוטין, כאלו דיברה על מישהי אחרת, היא תיארה את מצבה הקליני ואת הדרך בה היא הדרדרה למצב של חולת נפש. הייתי תמיד נאורוטית כמו הרבה נשים נאורוטיות אחרות ,אך יום אחד החבר שאהבתי ואשר עימו התגוררתי שנים רבות, עזב אותי . שבועייםאחרי שעזב גיליתי שאני בהריון. בכיתי ללא הפסקה. שתיתי המון אלכוהול וגם הזדיינתי הרבה. אחרי חדשיים איבדתי את התינוק בהפלה טבעית. הספקתי לראות אותו באולטרה סאונד הוא היה כה חמוד.....דמעות זלגו מעיניה של דורה והיא מיהרה לחטט בתיקה ולחפש עוד סיגריה. זהו היא אמרה, הספור הזה דחף אותי אל השגעון מאז אני משוגעת.

באותו יום הייתה דורה אישה אחרת, שנונה, מבריקה, רגישה, כנראה שהיא הייתה ביום טוב שבו התרופות שלקחה הועילו. ידענו שיותר לא נתראה כי חודש לאחר מכן הייתי אמור לחזור לישראל. כשלקחתי אותה חזרה לבית החולים הפציעה השמש מבעד לעננים. היה זה בחודש אפריל ועל העצים ביצבצה כבר עלווה חדשה רעננה של אביב. כשהגענו לבית החולים חיכינו מעט במגרש החניה. דורה שאלה, אם אהיה מוכן להתנשק עימה לפרידה. הסכמתי. במשך כמה דקות התחבקנו והחלפנו נשיקות. נשיקתה של דורה הייתה מליאת תאווה, חמה ולוהטת. לרגע חזרה להיות פנתרת המין שהייתה פעם ואני נעתרתי ללשונה המגששת והתמכרתי לחום שבגופה, אך זהו, לא היה לאן להמשיך משם, וטוב שלא היה לאן להמשיך.

מאז לא ראיתי את דורה, חזרתי לישראל ואיני יודע מה עלה בגורלה, אני בספק אם היא עדיין בחיים.