טנגו אחר

סן פאולו 1983, מכשפות כמו במקבת  וטרנווסטי עדין נפש

תחנת הרכבת של סאו פאולו נמצאת בשכונת   bom retiro –  ביום הומה התחנה משקשוק גלי רכבות, מרוכלי רחוב ועשרות אלפי נוסעים שדרכם אצה להם לעבודה או ממנה או סתם נוסעים או תיירים שמבקרים בעיר. בלילה  כשהמולת הרכבות נרגעת מעט הופך אולם המבוא המפואר של התחנה, שנבנה בראשית המאה הקודמת בסגנון אר נובו’ למלונת שינה ענקית. אלפי אנשים חסרי כל, משפחות שלימות פורשות מצעים על רצפת השיש הבוהקת של התחנה, מבשלות ארוחה דלה של שעועית ואורז, מכרסמות פרוסות של לחם לבן יבש. ילדים זבי חוטם ערומים כמעט מתרוצצים בין המזרונים הפרושים ורבים עם אחיהם. הורים צועקים, זוגות מתנים מתחת לשמיכות הבלויות ורק אור הנוריות החלש של התחנה בלילה וצללי הקירות מאפשרים להם אינטימיות מסויימת.

 רוב דרי התחנה הם מה-  Sertao   מצפון מזרח ברזיל   מאותן ערבות אבק צחיחות של שיחים כנועים ורוחות יבישות , שפעם בכמה שנים יורדים בהם מטרות גשם זלעפות ושוטפים את האבק מפני האנשים , מציתים בהם לרגע תקווה לימים טובים יותר.  Aza branca כנף לבנה, כך נקראת הצפור הנודדת כל שנה דרומה וחוזרת לעת סתו, כך שר  בקצב הפורו המקפץ, הטרובדור הזקן של הסרטאו לואיס גונזגה בחיוכו הטוב כשעל צווארו תלוי אקורדיאון כחול  ולראשו כובע  עור עגול   ששוליו צרים. כובע   שנראה כסיר הפוך אותו נוהגים לחבוש בוקרי הסרטאו, רועי פרות הזבו השדופות שעל צווארם גיבנת  - " צפור לבנה  מה את מבשרת לי?  האם ראית את אהובי שיצא אל הדרום ומאז איני יודעת מה עלה בגורלו?"  בדרום בסאו פאולו יש עבודה ואליה נודדים בני הסרטאו בחיפוש אחרי חיים טובים יותר . התחנה הראשונה - בום רטירו, תחנת הרכבת של סאו פאולו,  האכסניה העלובה לאלפי בני הסרטאו שליבם מלא תקוה וקיבתם ריקה.

הגעתי לסאו פאולו כדי לעזוב אותה. בכלל לא רציתי לשוב לסאו פאולו מה היה לי לחפש בעיר הענקית הזו, הלחה והמלוכלכת  שאוירה מזוהם, שמיה סגרירים , רחובותיה גדושים במכוניות צופרות והאנשים בה לבושים בחליפות מהוהות ומתחת לזרועותיהם תיקים מרופטים  רצים תדיר לעבודה  כאחוזי  אמוק. כמה חדשים קודם לכן, הייתי אמור לטוס מסאו פאולו לישראל אך הכרטיס אבד לי ובמקומו מצאתי אהבה קסומה, אך זהו כבר ספור אחר שאינו קשור למכשפות של מקבת ובינתיים אני בסאו פאולו כי מישהו סיפר לי שיש בעיר סוכן נסיעות ישראלי בשם שלומי שמסדר טיסות זולות מפארגוואי לישראל דרך סאו פאולו במטוסי חברת התעופה של פארגוואי שיוצאים לשיפוץ במוסכי התעשייה האוירית.

 הגעתי לבום רטירו בשעת ערב מאוחרת , דרי התחנה כבר החלו להתכונן לשנת הלילה ואני נצמדתי לתרמיל הקטן שלי של הכסף והמסמכים, מחזיק אותו קרוב קרוב לחזה. החזקתי בשתי ידי את רצועות תרמיל הגב הכבד וצעדתי בצעד מהיר , כמעט בריצה ,מחשש לגנבים ולכייסים הרבים שבתחנה . עיניים סקרניות ניבטו בי מכל עבר , מה עושה גרינגו בלונדיני בתחנה בשעה מאוחרת זו. נשים קרצו לי מכל פינה, ילדים ביקשו ממני אוכל. יצאתי במהירות מהתחנה, גשם דק טפטף,  לא היה לי כסף למונית. פסעתי ברחובות בום רטירו וחיפשתי מלון זול. הרחובות היו עדיין מלאי אדם, בפאנאדריות ( המאפיות ) ישבו אנשים על דרגשים גבוהים ואכלו טוסט בגבינה וחאמון ( נקניק חזיר) או שתו בירה ברהאמה. עצרתי באחד מהם וקניתי קיבה ( קובה) בפיסת נייר אפורה אותו בלעתי במהירות. פחדתי שישדדו אותי. הייתי חיב למצוא מלון ומהר.  במלון השלישי היה מקום. כדי להגיע ללובי היה צריך לעלות במדרגות לקומה השניה. פקיד הקבלה היה כושי עצבני שעישן ללא הרף , שילמתי מראש לשלושה ימים והוא אפילו לא טרח ללוות אותי לחדרי, קובה צרה עם מיטה בודדת, נורת חשמל חשופה וכיור. השירותים והמקלחת בחוץ.

לא היה הרבה מה לעשות בחדר, השארתי את חפצי, החבאתי את הכסף והמסמכים והטמנתי בכיסי ,שטר בודד של עשר קרוזרוס שיספיק לי לכוס של בירה ולמנה של פג'או ואורז. רציתי לשאול את פקיד הקבלה היכן אפשר לאכול אך הוא נעלם. לצד הדלפק הייתה דלת פתוחה, הצצתי לתוכה וראיתי  מיטה עליה יריעת קטיפה אדומה ושולחן איפור עמוס לעייפה בבקבוקי בושם. ליד השולחן מול המראה התאפרה מולטית יפיפיה, לבושה חלוק משי יפני ותלתליה מחומצנים.  דפקתי קלות על הדלת הפתוחה, סליחה, אמרתי, המולטית פנתה לעברי, כשראתה אותי אורו עיניה, כן, אפשר לעזור לך, אמרה המולטית בקול בריטון נעים, התבלבלתי לא ציפיתי לקול גברי, וזוג השדיים היפות שנחשפו מבעד לחלוק המשי הסיחו את דעתי.התאמצתי להפנות את עיני להסתיר את מבטי .הייתי נבוך ולא ידעתי מה לומר. כן, חזר שוב קול הבריטון והפעם התווספה נימה של קוצר רוח לקולו. מה אתה רוצה? את יודעת , גימגמתי,  איפא פקיד הקבלה? כנראה שהוא הלך להשתין מה אכפת לך? ואולי את יודעת איפה אפשר לאכול פה בסביבה בזול?  לך לרחוב המקביל למלון, חפש את הפאנדריה של ג'ו תגיד שמרסלה שלחה אותך, אבל תיזהר גרינגו מתוק שלי,  מסוכן להסתובב בשעות כאלה ברחוב.

יצאתי למטה לרחוב . משונה, חשבתי ,כל כך דומה לאיזור התחנה המרכזית בתל אביב ושוק לוינסקי  או לרובע האונסה בבואנוס איירס , אותם בתים מהוהים שנבנו בשנות השלושים והארבעים, קירות טיח מתקלפים, מרפסות שידעו ימים טובים יותר, קשה להאמין שפעם רבץ על שולחן השרטוט ארכיטקט, מן הסתם מהגר יהודי מאירופה שראה עצמו כשיך לאסכולת הבהאוס ותכנן את הבתים  האלה שהיום הם נראים כה עלובים . פנסי הרחוב היו שבורים בחלקם , אלה שלא היו שבורים הפיצו אור חלש , בפאנאדריות ובבארים העלובים אנשים קשי יום, עוברי אורח, סוכנים נוסעים עלובים מהאינטריור, נשים שבגדיהם מעטים ועקביהם גבוהים. חיפשתי את הרחוב המקביל ואת הפאנאדריה של ג'ו. בפינת הרחוב  פנתה אלי לפתע אישה מבוגרת, מולטית מהוהה  במכנסי ג'ינס קרועים וחולצה אדומה ,שיניה היו  שבורות, ועורה ירקרק אפור. כאשר ראתה אותי אורו עיניה והיא חייכה בחדווה. אה איזה כף לי מצאתי לי בהייאנו להלילה ( לבשתי חולת טריקו שחורה ועליה ציור של שמש וז'אנגדה (סירת דייגים) על החולצה היה כתוב  BAHIA ) המולטית התקרבה אלי בחיוך של נצחון. ניסיתי להתחמק ממנה. לא גברת, איני מעוניין, אני רק רוצה לאכול משהו, אין לי בכלל כסף. לא חשוב  , אמרה המולאטית זה לא בעיה , אתן לך אהבה בחינם . בינתיים היא שמעה את המבטא שלי  אך כיוון שאני דובר פורטוגזית היטב לא הרגישה שאני גרינגו וחשבה  שאני גאוש'ו ( כך קוראים לבני מדינות הדרום הקרובים לאורגוואי וארגנטינה שרבים מהם בלונדינים כי באו מאיטליה וגרמניה) גאושו שלי, אל תהיה עצוב, נורמה תעשה לך טוב הלילה. לא גברת, חזרתי שוב בקל שקט , איני רוצה. אבל המולטית כאלו לא שמעה והתקרבה אלי, איזה שערות בלונדיניות יפות יש לך על הידיים ואיזה עיניים כחולות כמו ים, היא אמרה בקול צרוד והחלה ללטף את זרועותי, דחפתי אותה בעדינות ממני. אך היא התקרבה שוב וניסתה לחבק אותי, ריח עבש של רקב ואלכוהול נדף מפיה. תוך כדי נסיון החיבוק היא  הסיטה יד לעבר מבושי והחלה לחטט בכיסי. הדפתי אותה בתחושת גועל, והיא נפלה על המדרכה.

בן זונה שכמוך , זבל מהלך, צעקה המולטית, מה אתה חושב לך , ככה להרביץ לאישה מסכנה. אני עוד אראה לך. לפתע כאלו משום מקום הופיעו מעבר לפינה עוד ארבע חמש נשים כמוה, כולן בנות בלי גיל, מהוהות, בגדיהם קרועים, שיערם מלוכלך ונשמתן רקובה והחלו לחבוט בי מכל הכוונים,  השבתי מלחמה, אחת מהן נפלה לאחר שהטחתי אגרוף בעינה, אך הן המשיכו להרביץ ,  מישהי חטפה את משקפי, אחרת קרעה מחרוזת של חרוזי קרמיקה שהייתה לי לקמיע במהלך כל טיולי, נתן לי אותה ידיד קרוב,  קוסם שמאן בג'ונגל של אקודור. גם עכשיו, כשאני נזכר באותם נשים אני שומע שוב את החרוזים הנופלים על מרצפת המדרכה בקול שקשוק נורא ועורי מצטמרר בחרדה. ככה בטח נראו המכשפות שפגש מקבת ביער בסקוטלנד  בחשכת הלילה., בחיים, בחיים , אפילו בהפגזות ברמה הסורית לפני שנפצעתי לא פחדתי ככה. המכשפות של המוות, שפחות השטן, כרכרו מסביבי במעגל, חבטו בי  והרביצו כשהן צוחקות בקול שבור ועיניהן הדלוחות בוערות ברעב. לפתע  הן עצרו והכל כאלו קפא.  מיהרתי וחטפתי חזרה את משקפי והבטתי סביבי מחפש פשר לדממה. כשנסובתי לאחור ראיתי גבר מוצק וחסון, נמוך קומה ולו שפם דק שחור  ושיניים צחורות. היו לו קיבורות שרירים מרשימות וחזה נפוח ובידו החזיק סכין ארוכה וגדולה. הגבר בחן אותי במבטו ולאחר מכן כיוון את הסכין לעבר גרוגרת גרוני.  כשאני רועד  מפחד הביט בי הגבר במבט קר וסינן לעברי בשקט מתכתי  !!  SAI   FORA(תתחפף!!) לא חיכיתי שניה, נשאתי את רגלי בבעתה וברחתי משם כנשוך נחש ואש בוערת באחורי  .  מעולם בחיי לא רצתי כל כך מהר. אחרי כמאה מטרים הסתובבתי לאחור,  הרחוב היה ריק . המשכתי לרוץ מבוהל, הגעתי למלון, עליתי במרוצה במדרגות והגעתי מתנשף לדלפק הקבלה.  מדוע אתה כה חיוור, מה קרא לך, שאל אותי פקיד הקבלה, אפשר לחשוב שהייתה לך פגישה עם מלאך המוות

המשך יבוא