טנגו אחר

הפיות

הפיות הדרות בלבב הסדוק,

מקננות במרומי הצוקים של הבכי,

דומעות את צער אי הוויתן,

עצוב להן במחשכי האגדות,

הספרים המאובקים אכולי העש

אינם מעודדים כלל וכלל.

רוצות היו לשם שינוי

לצאת מתוך הדפים,

להרעיף נסך זהב דמיוני

(גשם דמעות אל תוך העציץ),

שאולי יצית אש תוגה לבנינית

בתוך הירח של נשמתן השבורה.

מצפונן מרטט וגווע,

בושות הן בתאוותן אל השדים השעירים

(חזירי הבר של תהום האימה),

בייאושן, יבקיעו בתוליהן בסכין,

יטביעו עצמן בדם ודממה

 אני קורא את השיר היום כל כך הרבה שנים אחרי שנכתב ׁ(אני היום בן כמעט חמישים) ועדיין מזדהה עימו. השפה אמנם מליצית להחריד איני כותב כך היום אבל מדהים כמה שהשיר הזה הוא עלי. איך ידעתי כבר אז שחיי יתפתחו כך?