טנגו אחר

פעם לפני שנים רבות , כתבתי הרבה. בעיקר שירים.

את השיר הזה כתבתי כשהייתי בן עשרים . אף פעם לא פרסמתי אותו. אולי הייתי צריך לפרסם. אולי אם הייתי מפרסם הייתי מתחיל להאמין שאני סופר או משורר אמיתי ואולי הייתי נהפך לכזה.

היום. יום זכרון וצפירות . יום שבו תוהים אם אפשר להאמין במשהו והאם יש איזה תכלית בכלל.

נזכרתי בשיר הזה שכתבתי פעם. שיר שמתחיל בתקווה ואמונה שאפשר למצוא את הבלתי נתפס, את הרז ומסתיים  ( והאם זה במקרה, באחים גרים ובארץ שווביה) בלא כלום, בתחושה של חדלון.

הסוסים המכונפים

היכן היכן כל הסוסים המכונפים

מעופפים ברוב הדר אל שמי עטרת, ענני תדהר?

רק אתמול הם דהרו אל מול האופק הירוק,

יצאו בשעטה לכבוש טירות בסין,

עם אבירים עוטי זהב, שריון של קשקשים וחרב פז

תלויה בחגורת בטנם.

וגולת יהלום להם במקום עיניים, נוצצת וחדה,

לוטשת  פני הנצח, פולחת שמי פלדה.

בצהלות סוסים וזעקות ביזה

היו תופסים אז בחורות ( שנחבאו אל השיחים)

כלילות היופי , שחומות כאדמה,

אשר שדיהן קיפצו כל כך ומבטן כאב

(רועות של אווזים היו)

את רגליהן פיתלו.

הן זעקו ובכו, קראו לעזרה מכל עבר,

אפילו את לוציפר הזעיקו , אך הוא לא בא...

על כן השלימו עם גורלן

וצפו עימנו בדוגית אשר זרמה אל הים הבשום במזרח

וכשגמרנו, הן חזרו אל האווזים

ויצאו לרעותם בהרים הרחוקים של סין,

נעלמו בינות לערפילים הכחולים,

השאירו בבשרנו אות של דם, נוצה מרוטה על כנף הסוס

ותמונה זעירה של אגמים מהבילים

עם אנשים קטנים עוטי גלימות משורכות, אובדים בחלל,

אותה תלינו מאחור , על האוכף

כדי שתתמרט.

ופרח היה לנו, עדין וריחני, נעוץ היה בקסדתנו ונשב עם הרוח חרישית.

אמרנו: גדולים הם השמיים, הבה נעוף אל קצות תבל

אל בסיס הקשת ונתמזג אל תוך טיפות הגשם.

היינו בוכים ברצינות, שומרים את האויר במגירות שחצבנו בעננים

וגם אשליות פיסלנו בכח חוקים קדמונים שנהגו אין איש יודע איך.

אך הן היו!

זורחות מעל ראשנו בנוגה אדמוני,

מטילות צללים על בגדינו, מפזזות בתלתלנו.

והיינו יודעים לאן ללכת, כי היה אז ים גדול ממערב

ולא ידענו אי חופיו!

שמענו ספורים מבעיתים על לוייתנים נושפי להבות

הבולעים ספינות אל תוך ביטנם,

ורעמים רועמים, מהפכים גלי הים, קוצפים ביללתם,

גוררים מלחים רועדים אל מעבר לשולי העולם,

אל תהום נוראה ומיסתורית שאיש עוד לא חזר ממנה.

אך לא יראנו!

כי חרב הייתה לנו של אור,

עימה כרתנו את ראשי הדרקונים רושפי האש הכחולה

וחיסלנו את כל השדים המגחכים.

אז התיצבנו אל מול היקום, בלי אוייב

לבד!

עם עששית זו הבוטחת היינו חופרים מחילות ארוכות

אל האש הגדולה אשר בערה במרכז האדמה.

יוצאים אל הג'ונגלים של האמזונאס, צולים פראי אדם

ושמחים כתינוקות

ובערבים היינו יושבים אל מול האח,

עוטים חלוק קטיפה ומעשנים מקטרת

ובטוב לבנו ביין היינו מציירים על החלון

נשים יפות וממציאים כלבים נאמנים

אשר אמרו ללא היסוס:

"לך לך לך  מארצך, מבית אביך, מכל אשר אהבת!"

אז הלכנו.

לאהוב נשים חדשות, צהובות וגרומות

אשר היו צווחות בדמי הליל.

בוכות אל הכרית, מועכות חטמן אל מול כתפנו

כדי שנחבקן

ויחד חפרנו קברים באדמה השחורה,

הפכנו רגבים, חנטנו עשבים,

בנינו ארמונות טמאים

ולא אמרנו די!

אז היינו לוטשים מבטים נזעמים אל כל אשר עשינו,

מוחים זיאת ראשנו בממחטות של צוענים ורוקקים אמרתנו

אל הרוח.

באשר היא אשמה!

והיינו חובטים באשה ובכלב,

מחברים סימפוניות של זעקות, בתי סוהר וגליוטינות,

קוראים כתובות מהוהות חרוטות על האבן הקרה

כגון:

"לואיז היי שלום."

"מחר עת תזרח השמש, מת אנוכי!"

ולא ידע מדוע.....

התייצב בבוקר ברחבה המאובקת, ציין לעצמו – רוח קרה נושבת היום.

מחר ירד גשם , חשב ( אף על פי שעיניו היו קשורות ואת העננים לא ראה)

ומת!

(דימה לשמוע מיתר פוקע בענן וגשם מטפטף בעוז).

אך ההמון צחק, הבריקו קרחות כפז

וכל הרועים , שזופי פנים, החליפו חלילים בשוט

והסוהר המטומטם, קנה לו עט סופרים,

ויום אחד

הוא עוד יכתוב  את כל האגדות של גרים.

אגדה

ובטירה העליונה אשר בארץ שווביה, גוחנת מלכה רשעית,

כחולת עיניים וקמוטת דדים, אל שבר הראי.

תשאל בקול בוכים:

"ראי, ראי, אמור נא לי.

מדוע ולמה, אין יופי כאן אצלי?

ואושר כה פשוט, אותו אפשר לתלות כמדליון על הצוואר,

אושר שיפריח את שממת דדי,

יחזיר אלי מאהבי.

ראי, ראי, החזר אלי שוטי!!!

כי אין שליט אצלי בחדר ומקקים מקננים בערוותי

ואין לי דם להקיז אל הסיר

לבשל מרק לדודי."

צחק הראי ושאל:

"האם היית קטנה אי פעם, שיחקת עם בובתך,

בנית ארמונות רועדים בחול אשר על שפת היום.

הרוח הייתה נושבת קלילות ואת שיחקת עם אל הגלים?"

"אמנם כן?"

"ובבית היה נובל לו פרח אשר שלח לך אהובך,

בצנצנת שבורה אל מול התריס?"

"אכן?"

"ועשבים בערו בערב, טל גנוז על העצים,

השמש שקעה לאיטה ואנו היינו מרוצים?...."

"אז מה?" רטנה המלכה.

"לא אדע" אמר הראי ולא יסף....

והמלכה כעסה כל כך –

קרעה פרצופה מפניה

ואחר כך כאלו התאבדה...

סוף האגדה