טנגו אחר

 

הפסקתי לכתוב לפני עשרים וחמש שנים.  כשהייתי חייל כתבתי הרבה אבל אחרי הצבא באוניברסיטה, הפסקתי לכתוב בהדרגה ומאז לא כתבתי כמעט. הסיפור האחרון שכתבתי היה סיפור יפה על דרקון. כתבתי אותו בחדשים האחרונים לשירותי הצבאי ואחר כך הוא הלך לאיבוד.

כשאני קורא עכשיו את המשפט האחרון שכתבתי, משהו בתחביר צורם לי. ניתן לכתוב בעברית הלך לאיבוד? לא יותר מדוייק לכתוב איבדתי את הסיפור? אולי . אבל משום מה המשפט- הלך לאיבוד - מתאים לי. כי הסיפור שכתבתי נעלם יום אחד ולא נשאר ממנו שרידים.

איני זוכר איך קראתי לסיפור אבל היה זה סיפור על דרקון והוא נכתב בהשראת ספר של סיפורים ומשלים קצרים  סינים שבאותו זמן הרביתי לעיין בו. אני נזכר עכשיו שהיה  גם עוד  ספר  ששילהב את דמיוני: "הספר של היצורים דמיונים" שנכתב על ידי הסופר הארגנטינאי בורחס . אוסף של יותר ממאה חמישים יצורים מיתולוגים בכל התרבויות וביניהם גם כמה תיאורי דרקונים .

הסיפור שלי הלך לאיבוד יום אחד כיוון  שנתתי אותו לעיון לידידה שלי, בחורה צעירה, שלא נהייתה מעולם מישהי מאוד חשובה בחיי. אף פעם לא התברר לי בדיוק מה היה מקומה ומדוע נשארה כה שולית. אולי היא הופיעה  רק כדי לאבד את הסיפור שלי?  קראו לה פנינה והכרתי אותה בערב סוער של חורף ירושלמי, אני אפילו זוכר שהיה זה ברחוב אוסישקין בירושלים בנחלאות. חיכיתי לאוטובוס בחשיכה ואז התקרבה לתחנה נערה צעירה כמעט ילדה. צעירונת נמוכה מאוד לא יותר ממטר חמישים וחמש,שמנמונת ושחומת עור ולה זוג שדיים ענקים לתפארת, ללא כל פרופורציה לשאר גופה. היה חושך וקר, גשם טפטף ולא יכולתי לראות אותה בבירור, אבל החזה העצום שילהב את דמיוני והתחלתי לשוחח עימה.  הנערה חייכה והיה לה חיוך יפה שהקרין אור. אהבתי את החיוך שלה וגם היא אהבה כנראה את החיוך שלי. הכימיה הייתה מידית. התחלנו לשוחח והמשכנו גם כשעלינו על  האוטובוס. עד שירדתי בתחנה ליד ביתי ברחביה כבר היה לי את מספר הטלפון שלה. באותו ערב הייתי נסער ונרגש. חשבתי שאני מתחיל להתאהב.

כמה ימים אחר כך התקשרתי אליה אבל היא אמרה לי שלא תוכל לפגוש אותי במשך כמה שבועות כיוון שכמה ימים אחר כך, היא הייתה צריכה להתאשפז בבית חולים לניתוח. נחרדתי. קרה משהו? איזה ניתוח? ניתוח פלסטי, ענתה פנינה. ניתוח להקטנת חזה. מה! צעקתי בבהלה ממש. את רוצה להקטין את החזה? חזה כה יפה כה מפואר? היתכן? אבל מדוע? יש לך חזה כה יפה והגברים אוהבים שדיים גדולות....אבל פנינה התעקשה. לא. אני שונאת את החזה שלי, הוא תמיד כה כבד והגברים, דבר ראשון תמיד מסתכלים על השדיים שלי. לא הצלחתי להניא אותה מהחלטתה. פנינה הייתה נחושה בדעתה להפטר משדיה הענקים.

משהו נשבר בי... שוב לא הרגשתי כלפיה את אותו רטט של קסם חושני שכה הלהיב את דמיוני.

כאשר התקשרתי חודש לאחר מכן, סיפרה לי פנינה שהניתוח היה איום, שהכאבים היו בלתי נסבלים ואם רק הייתה יודעת שזה יהיה כך מעולם לא הייתה מסכימה לעבור את הניתוח..... מאוחר מידי , חשבתי, לא ניתן היה להחזיר לה את יפי שדיה.

מאז נשארנו חברים אבל  הקסם האירוטי החזק שהיה בינינו באותו לילה חורפי בנחלאות נגוז. אולי היה זה מקסם שווא של טיפות גשם בלילה חשוך ואולי הייתי צעיר מידי וללא עיין בוחנת מספיק שתדע להתמקד באותן אנרגיות רוטטות של נשיות שאישה יודעת לשדר במודע או שלא במודע לעבר גבר המעורר בה עניין . מאז לא היה ביננו כל קשר מיני. מעולם לא שכבנו. פעם אחת כשנסענו יחדיו במכונית נפרדנו בנשיקה הססנית שלא ניצתה בה כל להבה. יותר מזה לא היה.

פנינה סיפרה לי שהיו לה חיי מין סוערים. מאז שהייתה בת 13 ( כשהכרתי אותה הייתה בת    17). בן זוגה הראשון היה המורה שלה בתיכון ובמשך שנים,היו השניים נאהבים בסתר ואיש לא ידע. המורה שלה היה המדריך, המאהב, האדון. פנינה ידעה שזו הייתה מערכת יחסים חולנית אבל כשהיא דיברה עליה הצטעפו עיניה בערגה. אחר כך היו מאהבים נוספים. רבים אפילו וכשהיא סיפרה לי עליהם, הרגשתי שסיפוריה מדליקים אותי אבל למרות זאת, דומה היה שהסיפורים הם על אישה אחרת ולא על פנינה שמספרת אותם ואשר אינה מצליחה בנוכחותה לשלוח לי אנרגיות של מיניות  נשית. נשארנו חברים ללא מגע ללא מתח ארוטי ואני הייתי מראה לה את הספורים שלי ופנינה אמרה תמיד שהם נהדרים ונתנה לי להרגיש תמיד שיום אחד אהיה סופר חשוב. נפגשנו כך במשך כמה חדשים עד שפנינה איבדה את הסיפור שלי.

פעם אחת אחרי הרבה שנים ראיתי אותה מוכרת  בדוכן של תכשיטים באחד הקניונים. לבושה כמו היפית, רזה, יפה אפילו. באותו זמן היא כבר הייתה כבת שלושים. רשמתי את מספר הטלפון שלה. אולי אם הייתי מתקשר היה קורה משהו ביננו אבל משום מה לא התקשרתי. אולי כי עדיין הייתה בי טינה כלפיה בגלל הסיפור ואולי כי הייתי נשוי באותו זמן ואהבתי את אישתי.. תמיד נשארתי עם ההרגשה שאולי החמצתי משהו עם פנינה שאולי היינו צריכים לשכב, שאולי הייתה יכולה להיות אהבת חיי......ואם לא הייתה מקטינה את שדיה האם מסלול חיינו היה יכול להיות אחר?

ואם לא הייתה מאבדת את הספור שלי על הדרקון? האבידה הזאת ריחפה תמיד כצל קודר ביננו, משהו שלא מדברים עליו אבל הוא שם  רוטט מעבר לפינה, מתחבא מאחורי קליפות עלומות של המחשבות ואינו מרפה. טינה כבושה, כעס, משטימה כמעט, מילים רעות שאינן נאמרות וצוף רעלן הנסתר, מפריע, מחבל, אינו מתיר לשיחה להתפתח,לאנרגיות חיוביות לזרום.

איך היא יכלה לאבד את הספור שלי, כיצד יכלה להיות כה רשלנית? בהתחלה היא אמרה לי שהיא חושבת שהספור נפל מאחורי הפסנתר וכשיזיזו אותו כשיעשו סדר פסח בבית, הוא בודאי ימצא , אבל כשהתקשרתי אחרי הפסח לשאול אם הוא נמצא, פנינה אמרה שאכן הוא היה שם בין ענני האבק וקורי העכביש אבל כשהתקשרתי שוב כדי לשאול מתי נפגש כדי שתתן לי את הספור, התרשמתי שפנינה מתחמקת בתואנות שונות ואני משום מה, לא לחצתי לא התעקשתי ואחרי כמה נסיונות סרק כדי לקבוע פגישה, הרפיתי ומאז לא נפגשנו יותר . לא היה צורך במילים מפורשות, היה ברור לשנינו, הספור אבד לעולמים.

למה לא התעקשתי? למהלא כעסתי ? איני יודע?  ולמה השאלתי בכלל את הסיפור לפנינה?  ואיך זה שלא היו לי כל עותקים נוספים?  אולי הרגשתי בסתר ליבי שהסיפור צריך להיעלם. שאין לו זכות קיום. אולי בגלל זה לא התאמצתי ממש כדי למצוא אותו. אולי הייתה לי תחושה שזהו עובר שצריך להפילו. כדי שזיכרו ימחק לתמיד, עוד לפני שנולד.

אין לי תשובות. כל שאני יודע זה, שאחרי הסיפור הזה, הפסקתי לכתוב בהדרגה. אבדן הסיפור מסמל את הנקודה שבה התחיל להתבהר לי שמעולם לא אהיה סופר של ממש . יתכן שאם הייתה דעתי שלי על עצמי טובה יותר באותו זמן, אולי הייתי מעיז לחשוב שאני קצת סופר, שיש לי מה להגיד לעולם ואז הייתי כותב יותר ואפילו מפרסם . הייתי אז בן עשרים ושתיים אולי בן עשרים ושלוש. כבר היו לי באמתחתי כמה סיפורים יפים והיו כמה סופרים ישראלים ידועים כמו יצחק בן נר ודוד שחר שאמרו לי שסיפורי מיוחדים ויוצאי דופן וכדאי לפרסמם. אבל באותו זמן כבר הפסקתי לכתוב.

בסיפור שלי על הדרקון היו  זכרונות פואטים על שעות בין ערביים נוגות בילדותי. .... אלו היו המילים אני חושב, כך החל הסיפור שאבד: 

להמשך הספור