כך החל הסיפור שאבד: סבא נהג תמיד לספר לי על הדרקון.... לפעמים יצאנו שנינו בשעות ערב על הגבעות הירוקות שמחוץ לכפר שלנו כדי להעיף עפיפונים ביחד... גם היום אני יכול לזכור את ידיו הגרומות של סבא מושכות בחוטים של העפיפון מתנועעות קלות בהרמוניה כאלו היו מפרשים של ספינה המשחקים עם הרוח...
סבא היה נוהג לומר לפעמים כשהוא מפנה אלי את מבטו היוקד: אתה רואה את הדרקון שם למעלה? אם תאמץ את מבטך, תעצום אולי עיין אחת ותתבונן היטב על העננים הצרים להם צורות באופק... תוכל לצוד במבטך את הדרקון, מתחבא בין העבים רושף אש נהרות של אויר חם ודוחף את העננים אל על, משחק בהם כבכדור מפזרם לכל עבר ושוב מכנסם מחדש בערימות. כזה הוא הדרקון אוהב תעלולים, אך אל תניח לרוחו השוחקת להוליך אותך שולל. הדרקון אינו יצור של משחק בדרך כלל, לעיתים רוחו זועפת ונשמתו בהולה. הזהר לך , אסור לבטוח בו ממש, רוחו בוגדנית. כאשר הוא זועם, שמור מרחק אבל אם תעורר את חיבתו, הוא יוכל לקחת אותך עימו אל מעבר לענננים הרחק מעבר לאופק. האם תצליח לאלף את הדרקון נכד? התדע להיות כה אמיץ? אם תצליח, עימך יהיה הדרקון בכל אשר תלך והוא לא ינטוש אותך לעולם. הנה הטה אזנך והקשב. אינך שומע את הצלילים? את המלמולים שהוא לוחש אל השמיים, את נשיפת אפו הלוהב הפולחת את הרקיעים בזעקות חדות? קול האנחות העצוב של הדרקון הוא מעיין של נהי קורע לב.אוי! כמה שהדרקון סובל....אתה יכול לראות אותו שם למעלה? את קשקשיו הירוקים הגדולים כל אחד כיריעת אוהל העוטפת את גופו בשובלים, כמו היו מגינים של אצות פלדה . התרצה לרקוע לך שיריון מקשקשי הדרקון? אם תעשה זאת דבר לא יעמוד בדרכך ואז תוכל לצאת לכבוש את העולם.
כך אני זוכר תמיד את סבא מכווץ את עינו הימנית, חופן בכף ידו את מצחו ומביט הרחק אל על , מתאמץ לא להסתנוור מאור השמש הבוהק כדי שיוכל להמשיך ולכוון את מבטו אל הדרקון ולצייר את תבנית פניו הרועמות בין העננים הרחוקים.
סבא סיפר לי שסוד כוחו של הדרקון בפנינה אפורה התלויה על צווארו. לכל דרקון יש פנינה כזו ואם תיטול אותה ממנו יישאר הדרקון ללא כוחות, אך מי ירהיב עוז כדי להגיע אל צווארו של הדרקון כה קרוב לללועו הלוהב הנושף אש ועשן כהר געש?
שוב איני יוצא להעיף עפיפונים ברוח של ערב מול השקיעה והגבעות הירוקות של ילדותי נעלמו, קמשו קמלו להן ונעלמו. גם סבא הלך לפני שנים רבות וכל שהשאיר מאחוריו הוא אוסף של גוילים , צרורות צרורות של נייר אורז ועליהם כתמים של אותיות שחורות ולידם כמה מכחולים יבשים שכבר שנים לא נטבלו בדיו. חלוק המשי שלו נשאר תלוי על הקולב ליד מיטתו , מקומט ודהוי . סבתא תמיד שמרה לזכרון את צמתו הארוכה ולעיתים אהבה למולל אותה בידיה, לכרוך אותה סביב אצבעותיה ולשחק בה כאלו הייתה זנב של חתול...
גם אני הייתי לאיש עם השנים, אפילו חיל הייתי ויצאתי למלחמות שאת הסיבה להן שכחתי מזמן ואולי אף פעם לא ידעתי מהן? נשים הרבה ידעתי בחיי והיו כאלה שכבשתי בלילות אפורים של חורף. נשים ללא פנים שכשנגעתי בהן, הם זעקו כאלו היו נמרי הלילה. נשים עצובות ששרטו בציפורניהן את גבי כשניסו להתנגד לכעסו החייתי של גבר מלא תוגה. נשים שאחר שהתענגתי עימן, התנדפו באויר כחוט של עשן וכל שהשאירו הוא הרף זכרון של רגע מאושר שכבר הלך לו לבלי שוב, מותירות אותי דוהר אל מול האופק ואיני יודע לאן מועדות פני.
לילה אחד, ליל סתיו עגמומי בארץ רחוקה, לא יכולתי להירדם על משכבי. הרוח שרקה נואשות והעננים שהיו שחורים מגשם עמוסים לעייפה בטיפות כבידות , התרפקו על האדמה והצליפו בה נחשולים נחשולים של בוץ . היה קר. התעטפתי בגלימת הצמר שלי אך הרוח הקפואה עטפה אותי ללא רחמים. האש במדורה כבר כבתה אך לא היה בי כח כדי לקום ולהצית אותה מחדש. ליבי המה מעצב, רציתי לבכות בכי נואש אך לא ידעתי אל מי כה נכמרו געגועי....לפתע שמעתי קול חלוש שבור , כמו נהמת רוח קלילה כמעט בלתי נשמעת, כמו נשיפת קומקום רותח הלוחשת אט אט בשמי. האם אתה שומע? שמעתי את הקול אבוד אי שם נאבק ברוח ובצללים.
קפצתי ממקומי כנחוש נחש. מי קורא לי? זעקתי אל הלא כלום שבאופק השחור, מי מכיר אותי בערבות שוממות אלו?
הלחש המשיך לקרוא בשמי אך דומה שנחלש בהדרגה כאלו הוא נחנק כטובע נאבק אל מול הגלים בים הרוח..... הגם אתה שכחתני? גם אתה....אבל מי קורא לי, צעקתי מי אתה? והיכן אתה מסתתר? אני הדרקון , שמעתי לחש שבור כאלו מישהו שיפשף רסיס דק של זכוכית שבורה. אני הוא הדרקון. אתה זוכר אותי? אז כשהיית נער בגבעות הירוקות של הכפר יחד עם סבא שלך? פעם הייתי כה גדול, כולם פחדו ממני ועכשיו? איני מטיל פחד אפילו על ילדים. אפילו הם לא מאמינים שאני קיים..... אין עוד מקום בעולמנו לדרקונים. איש לא מאמין בי עתה, רק אתה נותרת....
אני! אני איני מאמין בדרקונים. אלה הבלויות של ילדים סיפורי להג של סבתות זקנות , אין דבר כזה , דרקונים , נשפתי בבוז.
אבל כן, אנו קיימים, כה רבים היינו, אך הם מתו אחד אחדו רק אני נותרתי, אני האחרון ואני זקוק לך!
אבל היכן אתה מסתתר? איפא אתה. אני שומע אותך ואיני רואה דבר. כיווצתי את גביני עיני אל מול העננים השחורים שבאופק מנסה לצייר מתוכן את פני הדרקון, כפי שסבא היה נוהג לעשות. אך גלימת העננים נשארה חתומה ואפילה ובלתי חדירה למבטי.
אבל לא! זעק הלחש הטורדני לא שם באופק, הבט למטה אני כאן על האדמה....
הרכנתי מבטי אל עבר האדמה ושם הוא היה, יצור זערורי, קטן כצרצר ועל צווארו הכחוש ריצדה פנינה לבנה זוהרת יפיפיה, גדולה יותר מגופו שכרע נפל מעומס הפנינה ודומה שעוד מעט הוא ישבר מכובד המשקל כי הפנינה הייתה גדולה והייצור קטן, עלוב.
אתה! צחקתי, אתה הוא הדרקון? כה קטן , כה מסכן, דומה אתה לנמלה, אם רק ארצה אוכל לרמוש אותך באצבעי.... אתה אינך יכול להיות הדרקון. הדרקון הוא יצור עז ועצום המטיל את חיתתו על הכל אך אתה? כה עלוב וחסר כוחות. איפוא להבות האש שלך דרקון? הדרקון התכווץ וניסה לנשוף משהו אך כל שיצא מפיו היה חוט דק של עשן לבן שהתפוגג חיש מהר ונעלם.
כן. אני הוא הדרקון ואתה יודע שאני הדרקון, כי אם לא היית יודע זאת לא הייתי כאן עכשיו. אם אני עדיין חיי , בזכותך אני חיי. בגלל שאתה מאמין בקיומי. הדרקון חי כי האנשים מאמינים בו. פעם האמינו בי אנשים רבים ואני הייתי עז ועצום ומעורר פחד ויכולתי לעוף אל כל שבעת הרקיעים כי אברות כנפי היו גדולות ורחבות ויכלו לשאת אותי לכל מקום. כאשר הייתי מטיל את נשימתי, להבות של אש היו שורפות את הכל מסביב, אך זה היה כה מזמן כה מזמן והיום לאיש כבר אין פינה נסתרת בחלומותיו לדרקון. איש לא רוצה היום לצאת למלחמות כנגד הרוח יחד עימי. איני קיים יותר במחשבות האנשים ולכן אני קטן וזעיר. כל פעם שמישהו כמו סבא שלך פונה מן העולם אני מאבד עוד קשקש משיריוני ואחר כך כבר לא נותר בי כח לפרוש את כנפי ולהתרומם אל על. כך הפכתי לקטן יותר ועתה, לחש הדרקון באימה, ראה לאן הגעתי, כלום לא נשאר ממני. רק אתה נותרת להאמין בי, רק אתה.
אני? אבל אני לא מאמין בדרקונים, לחשתי בארס. אתה חושב באמת שאני מסוגל לחשוב שאתה הוא היצור העז והמפחיד שבעננים. ומה לי ולך נמלה עלובה, איני זקוק לך, אתה חרק נכפש וכבר עייפתי מלהגך הבכייני.
בבקשה, אל תינטוש אותי בבקשה, בכה נואשות היצור ביפחות נהי נורא שהפכו לחלשות יותר ויותר. בבקשה, אם רק תאמין בי אם רק תתן בי את מבטחך ,תראה כמה גדול אהיה. אני מבטיח לך שעוד נוכל לעוף יחדיו אל השמיים ולכבוש את העולמות כולם.....
השפלתי שוב את מבטי. הייתכן? לא יכול להיות. היצור היה כה זעיר כה שברירי כה מגוחך בעליבותו כאלו היה.... נתקפתי גועל... אבל הפנינה קרצה לי בשלל אורות לבנים זוהרים ומרגע לרגע חשקתי בה יותר ויותר. קירבתי את מגף רגלי אל היצור התכופפתי לעברו, חפנתי את הפנינה בנחישות בכף ידי ואז מעכתי אותו בתנועות קלילות ואחר כך בחמת זעם הטחתי את עקבי באדמה שוב ושוב.
זעקה נוראית פילחה את הדממה של הלילה. ברק אדיר הצית את האופק ולרגע נדמה היה שהלילה הפך ליום ואז כיסתה שוב העלטה את האופק וכל שנותר היה שקט ודממה.... פתחתי את אצבעותי אט אט כדי להתבונן בפנינה אך דבר לא היה בכף ידי רק דמעה קטנה חמה שהתפוגגה אט אט צורבת את עורי ככוויה.
בדידות נוראה כבשה אותי ... הדרקון הלך לו, נעלם, אני הרגתי אותו.... ועכשיו? לאן אלך?
לא ידעתי לאן, הכל נראה חסר ממשות .....
דרקון, דרקון, צעקתי לעבר הלילה האפל, אל תשאירני לבד, היכן אתה? איש לא ענה לי, רק החושך נשף בפני משבי רוח קרה לועג לי שוב ושוב בשחוק אדיש.
להמשך הספור - (לקטע הסיום)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
