טנגו אחר

ספור אהבה בקנואה קברדה וגם על המקריות שבחיים

קנואה קברדה הוא שמו של כפר דייגים קסום, בצפון מזרח ברזיל, כארבעים ק'מ דרומית לפורטלזה. פירוש שמו של הכפר הוא "דוגית שבורה". איני יודע איך המקום נראה היום, עברו כבר יותר מעשרים שנה מאז שהייתי שם. אני יודע שהמקום עוד אופנתי ושצעירים ברזילאים וגם תיירים, עדין אוהבים לבקר בו. כפר שהוא מעין נואיבה מושכת מחפשי שלווה וגם מקום שיש בו הרבה  אדרנלין ארוטי. היום מן הסתם יש בכפר רחובות סלולים, דיסקוטקים, מסעדות ומלונות נוחים. כשאני התגוררתי בו , האכסניה היחידה שניתן היה להשיג, היו חושות מליבני בוץ על החול, עם  גגות  של ענפי דקל יבשים  וכמה קרסים  של ברזל עליהם ניתן היה לתלות ערסלים. שירותים? בכל קנואה קברדה לא היתה אפילו אסלה אחת, אבל בשביל  מה היו  בחוץ דיונות אינסופיות?

קנואה קברדה לפני עשרים שנה היה כפר קטנטן של רחוב אחד שלא היה אפילו רחוב, כי בכל הכפר, לא היה כביש סלול. שתי שורות של בתים על החול, שלוש מסעדות קטנות, ובאר קטנה במרכז הכפר  שכל יום, בשעות אחרי הצהריים, היה משתרך לידה תור ענק של צעירים שרצו להתקלח. מקלחת זו מילה מוגזמת מעט כי  המקלחת הייתה חדר קיתון צר ודלי מיים אותו ניתן היה להגיר על הגוף . אני זוכר את התור היומי למקלחת בשעות בין הערביים, כאחד הזכרונות היפים מברזיל. הצעירים והצעירות השחומים השזופים, מגבת על כתפיהם בידם אחת  אוחזים  סבון וביד השניה מעשנים  סיגריה או מנפנפים בה בלהט שיחה,  הרבה חיוכים, מצב רוח טוב. כולם אוהבים להיות עם כולם. צעירים יפים  משוחחים בנחת בשעות בין הערביים של קנואה קברדה בהמתנה לדלי המקלחת. אחרי המקלחת היינו נפגשים שוב באחת משלוש המסעדות של הכפר, אוכלים דגים בשעועית שחורה ואורז, שותים בירה ברהאמה ואחר כך יורדים שוב למרגלות הדיונה, אל הים הגדול השחור שגליו הלבנים היו מתנפצים ברחש על החול הלבן  מלווים בלחשיהם את נפץ הגחלים במדורה , רשרוש משבי הרוח, תמרות עשן קלילות של מריחואנה העולות מעלה מעלה אל הירח הכסוף. המיית גיטרה מלנכולית ושירים על אהובה או על כמיהה למשהו.   בלילות האלה הכרתי לראשונה את ענגת קולו המלטף של קאיטנו ולוזו   ואת השיר  TERRA , שאני כל כך אוהב.  דוריואל קאמי, הטרובדור הגדול  של בהאיה ,שר פעם בשיר מלא געגועים על חוף הקסם של איטפואה. על הגלים, על רשרוש הרוח בעצי הקוקוס, על רוח הבוקר הרעננה של איטפואה ועל פרח שהוא זורק על צווארה של שחרחורת מאיטפואה. בקנואה קברדה אין עצי קוקוס כמו בשיר של קאימי אבל כשאני שומע אותו, אני נזכר בקנואה קברדה.  ורטט ערגת  ה-SAUDADE צובט בבשרי כמכוות אש.

אני זוכר אחד ערב אחד.  ישבתי במדורה עם כמה צעירים ברזילאים. הקשבתי לרחש הגלים. לידי ישבו מחובקים זוג צעירים. להט התשוקה שלהם היה כה עז אבל אני הייתי לבד. רציתי להתאהב אבל עם מי? 

לא מצאתי אהבה באותו לילה.  אני חושב שבכל תקופת שהייתי בקנואה קברדה לא מצאתי אהבה...

גרתי בכפר כמה שבועות. באותה תקופה הוא היה עדיין כפר דייגים אמיתי ותושביו היו יוצאים כל בוקר לדוג בז'אנגדות. דוגיות קלות  ושטוחות עם מפרש ענק שיוצאות הרחק הרחק לתוך הים הפתוח, לפעמים כמה עשרות ק'מ.   ג'ורג'ה אמאדו, שכתב על חיי הדייגים בבאהיה, מתאר את חייהם של דייגי הז'אנגדות היטב בספרו "ים המוות".  יצאתי כמה פעמים להפלגה בים הפתוח ופעם אחת  אפילו צדנו כריש.  יום אחד התקרב לז'אנגדה שלנו, לוויתן! הייתה זו  מפלצת באורך של כשנים עשר מטר שיבלות משונות על גבה. גוש שחור חום, שמידי פעם השפריץ מטר של רסיסים רטובים מגבו.  כאשר הבליח לפתע משום מקום מבין הגלים, הגוש הענק , הבנתי מייד שמדובר בלוויתן ונדרכתי מפחד, אנטוניו, הדייג שעמו הייתי יוצא אל הים, מיהר להרגיע אותי ואמר שזהו לוויתן ידידותי שלא יעשה לנו כלום ואכן הגוש הענק שחה לידינו כמה דקות ואחר כך צלל מתחת לז'אנגדה, יצא שוב מהצד השני , קפץ מהמיים  בסלסולים אקרובטים, הצליף בזנבו הענק במיים ושלח לעברנו נחשול מלוח שכמעט הטביע את הז'אנגדה ולאחר מכן שחה לאיטו לעבר האופק ונעלם.

את תרזה פגשתי ביום שהגעתי לקנואה קברדה. נסעתי לשם מפורטלזה במונית שירות מרוטה שידעה ימים טובים יותר. יחד עימי היו עוד זוג תיירים גרמנים שהתכנסו בתוך עצמם  וכמעט ולא דיברו.

לאחר כשעה, עצר הנהג באמצע דיונות אדומות, ממש בשום מקום ואמר, הגענו לקנואה קברדה. הסתכלנו סביב. לא ראינו דבר מלבד שתיים שלוש חושות בראש הדיונה והמון שמיים בצבע כחול בוהק. בחורה צעירה, נאה , במכנסיים קצרים וחולצת טריקו שהבליטה את פטמותיה הזקורות, המתינה לרגלי הדיונה . כשראתה את המונית היא התקרבה אלינו בריצה ושאלה את הנהג בקול מתנשף? אתה יודע אם יש עוד הסעה היום אחרי הצהריים, או , שאם אני רוצה להגיע לפורטלזה היום, אני צריכה לנסוע איתך? אשמח אם תסעי איתי, ענה לה הנהג בחיוך אבל בשעה ארבע אחרי הצהריים תבוא עוד מונית.

אם כך אז אחכה עוד כמה שעות, עתה הבחורה והחלה לטפס במעלה הדיונה.

רגע, קראתי לעברה, זה באמת קנואה קברדה? אין פה כלום. הבחורה פנתה אלי בחיוך וענתה, כן, אתה נמצא בקנואה קברדה, מקום מדליק, חבל שאני צריכה לעזוב היום. קוראים לי תרזה ואתה? אני ד. עניתי לה.

רוצה שאראה לך את הכפר? חייכתי אליה והתחלתי לטפס עימה על הדיונה.

לתרזה היו זוג עיניים אפורות ושיער שטני גולש. כשהתבוננתי בה עלתה בי מייד אסוציאציה של זאבה, משהו בחיתוך פניה בדרך שבה התקמרו לחייה , במבט עיניה החודרות,  בגוף התמיר שלה, הזכיר לי זאבה אבל זאבה יפה. מה אתה מסתכל עלי כך?  התריסה בי תרזה בחיוך, יש לך עיניים יפות ומבט של זאבה. תרזה הסמיקה. גם לך יש עיניים יפות ואחר כך השפילה את מבטה במבוכה.

הסתובבנו בכפר כשלוש שעות, תרזה אפילו המליצה לי על החושה שלה וכיוון שהיא עזבה באותו יום, נכנסתי לדור בה במקומה. יותר מאוחר כאשר תליתי את הערסל על הווים שבחושה, התבונננתי בטביעת רגליה היחפות על החול. ריח גופה עדיין רפרף בחדר,  חשבתי עליה והצטערתי שלא נשארה יחד עימי.

הספקנו רק  ללכת לשחות ביחד, בים הכחול שהיה הרחק למטה מתחת לדיונה האדומה וכל אותה העת הייתה לי תחושה עגמומית של החמצה. ידעתי שתרזה תעזוב בעוד כמה שעות ושלא אראה אותה יותר מעולם.

תרזה הייתה מבלו הוריזונטה במדינת מינאס ג'ראייס, הייתי כבר באותה עיר גדולה כמה חדשים קודם לכן ולא חשבתי שארצה לחזור אליה שוב.  בסוף היום ליויתי את תרזה אל המונית  שתיקח אותה לפורטלסה והרחק הרחק דרומה לבלו הוריזונטה. כאשר  נפרדתי ממנה לשלום, לא החלפנו כתובות , בשביל מה , שנינו ידענו שאין סיכוי שניפגש שוב.

נשארתי בקנואה קברדה כמה שבועות ואחר כך  הייתי בחופים אחרים ובקרנבל. הכרתי צעירים  וצעירות ברזילאים מלאי קסם, חושנים, רגישים, חכמים, כל כך רציתי להיות ברזילאי כמוהם, ללא זכרונות כבדים של צבא ומילואים ללא משאן הכבד של אלפיים שנות הסטוריה......כאשר הייתי נפרד לשלום, לא חזרתי שוב על הטעות שעשיתי עם תרזה. הקפדתי תמיד לרשום בפינקסי הירוק את הכתובות. מי יודע? אולי פעם ניפגש? כאשר פגשתי צעירים מבלו הוריזונטה , שאלתי תמיד אם מישהו מכיר את תרזה אבל, איש לא הכיר אותה.

כמה חדשים לאחר מכן, למרות הכל, הגעתי שוב לבלו הוריזונטה.

מדוע חזרתי לשם זה כבר סיפור אחר, גם הוא קשור לספור של אהבה......הייתה זו אישה מעורערת רגשית ומבולבלת ולמרות שאהבתנו נמוגה לה כבר, הייתי חייב להחזיר אותה מחופי הצפון למשפחתה בבלו הוריזנטה כיוון שבמצבה הנפשי היא לא הייתה מסוגלת לחזור לבד. אולי עוד אספר יום אחד גם את הספור הזה.

באותו זמן – כיוון שהיו מעט תרמליאים צעירים בדרום אמריקה – ניתן היה ללון כמה לילות בבית הקהילה היהודית.  נשארתי שם שלושה ימים אבל אחר כך נאמר לי, שאני צריך לצאת כי המיכסה לישראלים היא שלושה ימים בלבד. חיפשתי מקום לישון. עילעלתי בפינקס הירוק שלי. זכרתי שבחופי הפלא בצפון פגשתי כמה צעירים מבלו הוריזונטה. לשמחתי הרבה מצאתי כעשרה שמות, כמעט כולם למרבה תדהמתי, גרו באותו מקום, בבנין שהיה בתוך המתחם של בית החולים  האוניברסיטאי הגדול של בלו הוריזונטה.  גיליתי פתאום מקום מרתק שהפך בסופו של דבר למקום המשמעותי ביותר שבו גרתי בברזיל. באותו זמן התקרב המשטר הצבאי בברזיל לסופו. צבת הברזל של אנשי הצבא ( שמעולם לא הייתה הדוקה כמו בארגנטינה או צ'ילה) התרופפה במהירות. ברחבי ברזיל התגברו מיום ליום תנועות המחאה. אחת מהחשובות בהן, הייתה תנועת הסטודנטים ומסתבר, שהבניין שבו גרתי  היה – לצד מרכז נוסף בסאו פאולו – לב ליבה של התנגדות .

כמה חדשים קודם לכן השתלטו כמאה סטודנטים על הבניין  - שהיה המבנה המקורי של בית החולים כאשר רק נוסד, בסוף המאה התשע עשרה,  ואחר כך הפך למחלקה האונקולוגית של בית החולים – הבניין עמד בפני הריסה אך הסטודנטים כבשו אותו באישון לילה והכריזו עליו כמעון סטודנטים. לאחר כמה שבועות של התכתשויות עם המשטרה, נאלצו הרשויות להכיר בזכויות הסטודנטים ומאז הם נשארו לגור בו  והפכו אותו למרכז של תסיסה אידאולוגית  שהייתה לו מעורבות רבה בתנועה שהביאה בסופו של דבר לסיומו של המשטר הצבאי. לא במקרה רוב האנשים שפגשתי בחופים בצפון, אנשים  שרשמתי את שמם בפנקס הכתובות שלי, היו משם. אולי כי הם היו שונים? סקרנים יותר, אינטלגנטים יותר, מחפשי דרך ואוהבי מסעות. עובדה, מעט שמות היו בפנקסי ורובם היו דווקא משם. קשה לתאר את מידת ההפתעה שהייתה לי כשגיליתי את המקום הזה ואת האנשים המיוחדים והכל כך שונים שגרו בו.  ערב ערב כמעט, הייתי מתבונן בהם מוקסם בדיונים אידאולוגים שהזכירו לי את התאורים של חוות מסחה בשנות העשרים. הלהט המהפכני, התחושה שניתן לשנות את העולם... ויחד עם זאת מקום שיש בו ריכוז יוצא דופן של אנשים אינטלגנטים ורגישים והרבה בחורות יפות.... כמה אדרנלין זרם באותו בניין, כמה יצרים גועשים. צלילי מוסיקה וקצב, ענני מריחואנה, פרשות אהבה, מריבות, סכסוכים. עולם ומלואו בין קירותיו של מבנה בסגנון פוסט קלאסי שנבנה כמאה שנה קודם לכן. היה לי חבר, סלומאו, קרו לו. סטודנט לאמנות,  עד היום יש בסלון ביתי ציור מעשה ידיו. חדרו של סלומאו היה חדר ההקרנות לחולי הסרטן. ליד מיטתו היה מתקן מאיים, שנראה כמו פטריה של מתכת וזכוכית , משהו טכני של בית חולים שקשור לצלומים או להקרנות . סלומאו תלה עליו את כן הציורים שלו....

המשכתי לחפש את תרזה אבל איש לא הכיר אותה. עיר גדולה בלו הוריזונטה כמעט חמישה מיליון איש. דומה שעקבותיה נעלמו לעד....

אני הייתי הזר.... האחר.... גרינגו שונה, שיודע פורטוגזית, שכבר למד באוניברסיטה, שהכיר עולם, שבא ממקום מעניין אם כי לא כל כך סימפטי ( היה זה בתקופת מלחמת לבנון ורוב האנשים בבנין היו מהשמאל)  בדיונים האידאולוגים השונים היו פונים אלי כדי לשמוע את דעתי. כאשר הייתי עובר במסדרונות הייתי נתקל לפעמים בצעירות חמודות שהשפילו מבטן במבוכה כשראו אותי.

בשעות היום הייתי משוטט בקמפוס של האוניברסיטה ומוכר תכשיטים מעשה ידי, ובשעות הערב הייתי בדרך כלל באחד החדרים,  משקיף פעיל בשיחות של אנשים שרצו לתקן את העולם או יועץ רגיש לכמה חברים שהיו מסובכים בספורי אהבה מפותלים....

מעולם לא הרגשתי כל כך בבית במהלך הטיול הארוך שלי. רציתי להשאר במקום הזה כמה שיותר...אבל הזמן רץ. היה לי כרטיס טיסה חזרה לישראל מסאו פאולו דרך פריס. לכרטיס היה תאריך קבוע ללא אפשרות שינוי. קניתי אותו עם תאריך כזה כדי שהורי הדואגים בארץ - שחששו שלעולם לא אחזור - ירגעו מעט. מעין הבטחה שלטיול שלי יש תאריך סיום....שעוד אחזור לישראל ולא אתקע בניכר.

יום החזרה לישראל הגיע.

בצהרי אותו יום קניתי בתחנת האוטובוס כרטיס נסיעה לסאו פאולו, לילה שלם של נסיעה, הטיסה הייתה צריכה לצאת למחרת בצהריים.

ישבתי באחד החדרים עם כעשרה מידידי הקרובים ביותר. התרמיל שלי היה ארוז. בשעה 2330 הייתי צריך לצאת לעבר התחנה כדי להספיק לאוטובוס שהיה אמור לצאת ב-2430.

עישנו מריחואנה. מישהו פרט חרישית על גיטרה. חבר קרוב אחר, פשוט ליטף אותי ללא מילים בידי.      ( כן בברזיל מותר לגעת גם סתם ככה עם חברים גברים) ליבי היה כבד עלי. כל כך טוב הרגשתי במקום הזה. הרגשתי זעם כמעט: שנתיים אני מטייל וממש עתה, כמה שבועות לפני סוף הטיול מצאתי סוף סוף את מקומי? לא רציתי לנסוע לסאו פאולו, לא רציתי לחזור לישראל. רציתי להשאר בבלו הוריזונטה.

אחד מחברי הפטיר באירוניה: מה אתה כל כך עצוב, אתה טס מחר לפריס, אתה בכלל משווה את בלו הוריזונטה לפריס? התבוננתי בו בתוגה. כן, פריס אינה מושכת אותי כרגע. מה שאני מחפש נמצא פה

אני בטוח שבלו הוריזונטה עדיין מסתירה ממני כמה דברים .

 בשעה 2330 ביקשתי לעשן סיגריה אחרונה. התבוננתי באנשים שבחדר. אנשים שאהבתי וידעתי שהם אוהבים אותי. אנשים שהיו קרובים אלי. אנשים שהייתי רוצה להכיר טוב יותר. הרגשתי שהשהות שלי איתם היא מעין עליית מדרגה בטיול. חוויה מסוג אחר, עמוקה יותר, משמעותית יותר.

 לא יכולתי לקום. דומה שמשקולות כבדות חיברו את רגלי לרצפה. ידעתי שאם לא אצא מהחדר ב-2330 לא אספיק להגיע לתחנת האוטובוס. ניסיתי למשוך עוד קצת זמן, עוד חצי שעה. אין ברירה ניסע במונית.

2400 עכשיו צריך לצאת במונית, אחרת לא נספיק......

לא נסעתי.....הפסדתי את כרטיס הטיסה חזרה לישראל. אצטרך למכור כך כך הרבה עגילים ומחרוזות כדי להרויח אותו מחדש. לא התחרטתי. הרגשתי כה שלם עם ההחלטה. הסתכלתי על חברי בחדר, הרגשתי מאושר....החברים שבחדר חשבו שאני מטורף.

2430 – האוטובוס יצא ברגעים אלה מתחנת האוטובוס של בלו הוריזונטה אבל אני לא שם.

בדקה זו בדיוק , ממש באותה דקה ( אני נשבע שאיני ממציא זאת) הדלת נפתחת ונכנסים כמה צעירים נוספים שהכרתי,. הצעירים פורצים במרוצה, צוהלים – תהיה מסיבה הלילה?  יחד עם הצעירים שהכרתי גולשים לחדר כמה צעירים נוספים, שלא הכרתי....

או כמעט.....

אחת מהם הייתה תרזה מקנואה קברדה, היפיפיה עם עיני הזאב.

הערה - בתוך הספור שלחתי בלינקים לשני שירים קסומים קוקרוס דה איטפואה של דוריואל קאימי , וטרה של קאיטנו ולוזו. כדי לשמוע צריך ללחוץ על המילה ouvir  ולידה הציור של רמקול קטן.

בדקתי רק עכשיו  איך זה עובד ומסתבר שזה לא נופל על השיר אלא על תקליט שלם. בתקליט של דוריואל קאימי השיר שאני רוצה להשמיע על איטפואה הוא הרביעי או חמישי אבל לא נורא כל התקליט קסום ויפה. וכך גם בתקליט של קאיטנו ולוזו.

קנואה קברדה מבט כללי 

החוף והדיונות