טנגו אחר

הימים מתארכים לאחרונה, הבלוג הזה שנולד לפני כמה חדשים נכנס יותר ויותר לשיגרת חיי ומחזיר אותי לכתיבה,  לאט לאט נוספים עוד פיסות של זכרונות מתשבץ חיי המפותל. התחלתי היום לכתוב ספור שראשיתו בגבעות הירוקות של נורמאנדי שצבועה במכחול איפרסיוניסטי  רך. משם הוא עובר  לכפרים אינדיאנים נידחים בדרום מכסיקו כדי לקנות  אבני עינבר וסופו, בלב שבור ברחובות ניו יורק המושלגים.  אם הספור יסחוף אותי אמשיך להוסיף לו פרקים פרקים ואקרא לו

"לוטש העינבר"  

אני מודע לכך שישרא בלוג אינו בדיוק האכסניה המתאימה לכתוב בה טקסטים ארוכים שהם אולי ספרותים אפילו ובודאי  טקסטים , שהם יותר מהרהורי יומן קצרים של יום יום. אבל כאן בישראבלוג  התחלתי לכתוב וכאן קיבלתי - לראשונה בחיי כמעט - תגובות אוהדות ( אם כי מעטות עדיין) לכתיבתי, אז כיוון שהנס הזה מתרחש פתאום, לאחר שנים של מחסומי כתיבה, אפרסם את אשר אכתוב ( ואני מקווה שאכן אתמיד ואמשיך לכתוב ) דווקא כאן.  ולאלה מהקוראים שמעדיפים דווקא את הספורים האירוטים משהו שלי, מבטיח להמשיך לכתוב גם כאלה לפעמים.

הספור מתחיל כך  (ויתכן בהחלט שעם הכתיבה יהיו שינויים ועדכונים רבים)-

פרק 1 - בסתיו  האפור ההוא בנורמנדי ויהודים מפורצלאן

בקייץ ההוא נחתם הסכם השלום בין ישראל במצרים אבל אני כמעט ולא ידעתי זאת כי הייתי  באותה עת  מנותק  כמעט מהעולם ,בנורמאנדי , בבית חווה ציורי מהמאה החמש עשרה, לייד עיירה בשם בולבק, לא הרחק מרואן. רציתי לדבר צרפתית טובה יותר והסבתא שלי , שהייתה שויצרית, כתבה לבת הדודה שלה מייטי משטרסבורג ושאלה אותה ,אם אוכל להתגורר אצל בתה, שגרה בנורמנדי, לעבוד בעבודות המשק ולשפר על ידי כך את הצרפתית שלי.

דודה מייטי גרה במקום היפה ביותר בשטרסבורג, ב-AVENU DES NACIONES, לייד בית הפרלמנט האירופי.  שנים רבות אחר כך, כאשר גרתי בצרפת, ביקרתי אצלה כמה פעמים. הייתה לה דירת גג ענקית, עם עשרות עציצים ועצים מפותלים והיא צפתה על שטרסבורג ומגדליה ועל הרי היער השחור, בצד השני של נהר ריינוס. בעלה של מייטי היה ממשפחת האט ,שהיתה בעלת מפעל הבירה קרוננבורג. אחד מבתי הבירה העתיקים באירופה. משפחה פרוטסטנטית ששרשיה נודדים עד המאה ה-15. גם למשפחה שלי יש שרשים עתיקים באותו איזור, לב ליבה של אשכנז ההיסטורית, המקום שבו נולדה היידיש.  בעיר באזל שבשוויץ יש מוזיאון יהודי קטן. כמה תמונות של הרצל על המרפסת בבאזל שם הוא  "ייסד את מדינת היהודים", חפצי יודאייקה והחלק המעניין ביותר, אוסף של בובות פולקלור מפורצלאן של יהודים טיפוסים מלפני כשלוש מאות שנה, סוחר בהמות, בנקאי מזוקן עם כובע רחב תיתורת, המנענע בראשו מאחורי שולחן וסופר מטבעות, מבריח שנתפס בגבול ומכיסיו נופלים גזרים וכרובים. רוכל נודד. היה מוזר להסתכל בדמויות היהודים האלה, כך מן הסתם נראו אבותי מאלזס ומשוויץ. פעם אחת , לפני שנים, כשטיילתי עם הורי באלזס, בימים שישראלים עוד היו נוסעים עם מכוניותיהם לאירופה , שאל אותנו מישהו באחד הכפרים, לפשר ה-IL שעל לוחית המספר. אמרנו שזהו רכב ישראלי. ישראלי, אמר הצרפתי בפליאה, גם לנו יש יהודי בכפר ואז הוא ספר לנו על סוחר בהמות יהודי בכפר שכן. נסענו לבקר אותו ופגשנו  יהודי כמו היהודים של פעם שכה רבים מהם היה ניתן למצוא באלזס ובארצות הריין לפני המלחמה ההיא ועתה רק נותר מהם פיסות של זכרון וציורים על חייהם בספר ב"חנותו של מר לובלין" של עגנון, או בספרים מאובקים אחרים שאיש לא קורא.

בשנים בהם נהגתי לבקר את דודה מייטי בשטרסבורג ,היא הייתה מראה לי את תמונות   שלא הכרתי . תמונות של סבתי, אחיותיה וכל המשפחה שמסביב. יהודיות שויצריות ואלזסיות, בורגניות שלבשו תמיד בגדים כהים מעולמנים ( התמונות היו בשחור לבן. אולי במקור בכלל הן לבשו בגדים אדומים וכחולים?) כולן בתנוחות קפואות מביטות למצלמה ומאחריהם רהיטי עץ  מגולפים, שידות כבידות וגביעי קריסטל שבירים.  כאשר הייתי מתבונן בתמונות האלה הייתה מתנגנת באזני נגינה חרישית של סולמות תרגול אינסופים שלומדים בשעורי פסנתר.  אני מצטער שלא ביקשתי ממייטי לעשות לי העתק מהתמונות  ועתה זה  מאוחר כי מייטי כבר אינה בין החיים.

כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב-1897 , נקראו  הנערות הצעירות של הקהילה היהודית לשמש כסדרניות, אחת מהן הייתה אליס, סבתא של אימי. אחיה , היינריך ה. היה אביה של דודה מייטי ורעייתו פלורה, הייתה מרגלת. כן מרגלת ממש........במלחמת העולם הראשונה הייתה דודה פלורה עוברת את הגבול משוויץ לגרמניה בעניני מסחר יום יום ולכן היא גוייסה למודיעין הצרפתי, כדי להביא מידע על תנועות הצבא הגרמני  באיזור. הקצין הצרפתי שגייס אותה היה  - כך התברר שנים לאחר מכן  - המאהב שלה. בניה, מייטי וקלוד, מכחישים זאת נמרצות עד היום.  באחד הימים לאחר המלחמה ב-1919, נתפסה דודה פלורה על ידי הגרמנים ונשלחה לשנתיים מאסר בכלא. בעלה היינריך התרוצץ בין בתי המשפט בשוויץ וגרמניה ובזכות ענינים משפטים אלו, מצאנו לפני כמה שנים ,תעודה שנופקה על ידי עיירת הולדתו, לנגנאו,אחד משני הכפרים בשוויץ שבהם היה מותר פעם, לפני עידן האמנציפציה , ליהודים להתגורר.   עד היום אין בלגנאו כנסיה אלא רק בית כנסת שעליו קירותיו שעון, בהתאם לחוקי השויצרים שחייבו את בית התפילה לקבוע שעון, אלא שהשעון של לנגנאו הוא באותיות עבריות והמחוגים נעים בכוון הפוך. התעודה של עיריית לנגנאו, מעידה על אזרחותו השוויצרית של היינריך, שנולד בכפר  ב-1883 בן להוריו, שהתעודה מפרטת את שמם ושנת הולדתם , את שם הוריהם וכך הלאה שמונה דורות לאחור עד לפלוני אברהם היימן ורעייתו הילדה לבית פולדה שנולד בלנגנאו ב-1767 וכולם אזרחים שוויצרים מכח לידה.  את התעודה  מצאתי  לפני כמה שנים ופתאום גיליתי שמות של שמונה דורות של יהודים שלא ידעתי על קיומם לפני זה מעולם  וגם היום, איני יודע עליהם דבר מלבד שמם ושנת הולדתם ואולי  גם, שהם נראו כמו בובות הפורצלן במוזיאון בבזל .  איני יודע דבר עליהם אבל, כל האנשים האלה ,קשורים אלי בדרך מיסתורית והגנים שלהם זורמים בדמי.

בית הכנסת בלנגנאו

כאשר הייתה דודה פלורה בכלא בגרמניה, נתן לה יום אחד השומר עותק של הברית החדשה ופלורה קראה בו שוב ושוב עד שהייתה לה התגלות והיא ראתה את אורו של ישו והחליטה להתנצר.   מייטי בתה היפיפיה, למדה משפטים באוניברסיטת שטרסבורג, אחרי מלחמת העולם הראשונה  וכשהייתה ילדה קטנה החליטה אמה להטבילה לנצרות ולכן יכלה להינשא לבן משפחת האט המכובדת . למרות זאת, עברו שנים עד שהרגישה שהם מקבלים אותה ממש.  ילדיה של מייטי שכולם כבר אינם יהודים גרים במקומות שונים בצרפת. אחת מהן פרנסין  - שבביתה התגוררתי בנורמאנדי, הייתה נשואה לרופא צרפתי בורגני שימי הזוהר של חייו היו שירותו ביחידות המיוחדות של הצנחנים במלחמת אלג'יר.  פעמיים בשנה היו מתכנסים רעיו לאחוות הקרבות בביתו לארוחה חגיגית ומדברים סרה במהגרים הצפון אפריקאים שקלקלו להם את הנוף. שנים לאחר מכן היה בעלה של פרנסין מהפעילים המרכזים של המפלגה הגזענית של לה פן בנורמאנדי  ופרנסין התגרשה ממנו, אבל העילה לגירושין לא הייתה דעותיו הגזעניות כיוון שגם פרנסין הייתה גזענית כמוהו למרות שאימה נולדה יהודיה. אני זוכר  שביום הראשון שלי בנורמאנדי, כאשר הגעתי לתחנת הרכבת, לא המתין לי אף אחד - או כך חשבתי - לאט לאט התרוקנה התחנה מאנשים ואני נותרתי לבדי על הרציף . פתאום ראיתי אישה נאה לבושה באלגנטיות מתבוננת לכל עבר. ואולי היא מחפשת אותי? האשה הבחינה בי, לא היה ספק בכך אבל למרות זאת היא לא הראתה סימנים שאני הוא האיש שהיא מחפשת. התקרבתי לעברה ושאלתי אם היא מחפשת את ד.? "זה אתה?" היא השיבה לי בפליאה, "אתה הוא ד.?" " ומדוע את תמהה כל כך?" "כי אתה כל כך בלונדיני ויש לך עיניים כחולות ויהודים הם כהים בדרך כלל...."

גרתי כחדשיים בבית החווה של פרנסין ובעלה. בית חווה  שהיה בן חמש מאות שנה . מבנה מסיבי משולב קורות עץ כהות שעצי תפוח מקיפים אותו ומאחריו חצר סגורה ובה עשב גבוה והרבה ארנבים מתרוצצים בו. כל כמה ימים היה נוטל בעלה של פרנסין את רובה הצייד שלו ויורה באחד הארנבים, לאחר מכן היה מפשיט את עורו , תולה אותו על אנקול חלוד  ומגיר את דמו לדלי. פרנסין הייתה מכינה פאטה של ארנבים ונקניקי דם.

בעלה של פרנסין, שקראו לו פרנסיס, לא היה כל כך בן החברה הגבוהה כפי שתמיד רצה להיראות. אביו היה כורה פחם בעיירה קטנה ליד ליל בצפון ובית האחוזה המרהיב שבו הוא התגורר עם משפחתו, נקנה על ידיו במצב של חורבה כעשר שנים קודם לכן. שיקומו ובנייתו של הביית בחומרים ובשיטות המסורתיות היה התחביב המרכזי שלו. בתקופה שבה עבדתי במקום, התכונן פרנסיס בקחדתנות לתחרות ארצית של שיחזור מבנים ישנים.

בשעות אחרי הצהריים הייתה השמש שולחת קרניים זהובות בין עצי התפוח וטיפות הגשם ואני זוכר שפעם אחת עמדתי והתבוננתי בנוף נפעם והרגשתי שפשוט נכנסתי לתמונה של פיסארו, האמן האימפרסיוניסטי שצייר תמונות כה רבות באותו נוף בדיוק.

בימי ראשון היה יוצא בעלה של פרנסין לצייד. היה לו כל הציוד שצריך שיהיה לציידים, רובה יקר, אפודה עם כיסים רבים, מכסניים עם קיפול מעל הברך, כובע מצחיה משובץ. חבריו הציידים היו מתכנסים כל יום ראשון באחד משדות התירס ואחר כך היו מסתדרים בשורה ומתחילים לפסוע בצעדים מדודים בין התלמים ועיניהם בולשות אחרי ארנבים. כיוון שלא היה לי רשיון צייד לא יכולתי לשאת רובה ולכן רק פסעתי עם הציידים בשורה והתבוננתי בהם. כמה שנים קודם לכן הייתי עוד בצבא ושורות הגברים המנסה לשמור על קו ישר בצעידתה הזכירה לי את הטירונות. הם נראו ממש מגוחכים, גברים בגיל העמידה המחופשים לציידים פוסעים בין התלמים ועיניהם מחפשות ארנבים.

ביום בו השתתפתי בצייד לא מצאנו ארנבים.  ברגע מסויים שמענו צעקות שמחה בקצה השורה אבל התברר שאלו היו רק יונים מבוהלות שפרחו להן מבין קלחי התירס ועופפו אל על.

את ארוחת הצהריים אכלנו בפונדק שנראה בדיוק כמו בספורים של מופאסן ולא נעדרה ממנו כמובן המלצרית  עם המחשוף הרחב והסינר הלבן, שהגישה בירה קרה וכל הציידים הגברים הרביצו קלות בישבנה כשהם גועים בצהלות צחוק.

המראות ואורח החיים שנחשפתי אליהם בנורמאנדי היו כל כך שןנים מצרפת שהכרתי קודם לכן, בסרטים המתוחכמים של טריפו וגודאר ובספרים של סארטר וקאמי. החיים בפרובינציה היו רחוקים מרחק דורות רבים  מהשמאל הקוסמופליטי של פאריס ובאותה עת, עדיין חשבו צרפתים רבים שאם רק ינופפו באגרופים וישירו את השנסונים הנוסטלגים של שארל טרנה ואידית פיאף , הם יוכלו לשמר את אותה צרפת ניצחית ואותו אספסוף ערבי שעיניו זועמות מקינאה וכעס ישאר בחוץ , בצד השני של הים התיכון. ביית כפרי , פאטה ארנבים, ירקות אורגנים בחצר, סיידר תפוחים, צייד עם חברים בסוף שבוע, השתכרות בצוותא עם החברה הטובים מהמלחמה ההיא באלג'יר, ספרים גזענים נגד היהודים בספרייה הביתית ( דרומון וגובינו, כן, אלה שהפיצו את שנאת היהודים בפרשת דרייפוס)

כמה שהחיים טובים ושהיהודים הכושים הערבים יתאדו להם איכשהו, כאלו לא היו מעולם.

 הייתה לי בעיה עם פרנסיס הגזען. האיש היה כל כך נחמד כל כך נדיב, אינטלגנטי ומשכיל ויחד עם זאת הוא היה כה גזען וגם אשתו קרובת המשפחה הרחוקה שלי ( שהייתה פחות נחמדה) ,הסכימה לדעותיו לחלוטין. פעם אחת בעת ויכוח עימם, התפרצה פרנסין בכעס ואמרה? זה פשוט אי אפשר, הצבע שלהם אחר  ואז הצביעה על שולחן עץ האלון הכהה. אי אפשר לערבב צבעים, נראה לך שאפשר לשים על שולחן יפה כזה צלחות מפלסטיק אדום? זה יהיה פשוט קיטש. שיחזרו לבקתות הקש שלהם באפריקה . בסוף הם עוד ירצו להתחתן עם הבת שלי ( וזה בדיוק מה שקרה עשרים שנה אחר כך).

אחרי כחדשיים נפרדתי מפרנסין ומבעלה הגזען  עם צרפתית משופרת ותובנה מענינת שגם גזענים למרבה הפלא ,יכולים להיות אנשים נחמדים, ויצאתי לתור את ברטאן ועמק הלואר בטרמפים ( אז עוד היו נוסעים בטרמפים בכבישי צרפת) פעם אחת עליתי על משאית שהייתה נהוגה על ידי גבר צנום ממושקף עם פנים עדינות. נסענו שעה ארוכה ללא דברים ואז לפתע החל הנהג בשיחה ושאל אותי מהיכן אני. מישראל, עניתי. " אה "השיב הנהג בחיוך, "איזה מקריות, אתמול נסע איתי מישהו אני חושב שהיה  מצרי, איזה מקריות" גיחך," גם כן מהמזרח התיכון ואחר כך. הוא עשה לי.." כאן הוא אמר מילה שלא הכרתי. לא הבנתי מה רצה הנהג לומר לי.  הנהג ניסה להסביר לי אך לשווא. "רגע חכה" , אמר לי הנהג אסביר לך בציור ומייד עצר בשולי הדרך והתחיל לצייר שעה ארוכה משהו בפנקס ואחר הושיט לי את הציור ביד רועדת משהו ואמר שוב, זה מה שעשה לי המצרי. הסתכלתי על הדף וראיתי  ציור של גבר המוצץ את אברו של גבר אחר. דמי קפא בעורקי ושרירי נדרכו, בחנתי את הנהג הצנום. האם הוא חזק ממני? ומה הולך לקרות עכשיו? לא, אמרתי לנהג, איני מעוניין לעשות לך מה שהמצרי עשה. הנהג השתתק במבוכה והמשיך בנסיעתו ולא ניסה יותר לדבר עימי. ישבתי לצדו קפוא מפחד וניסיתי להסתכל על הנוף היפה שמסביב. לפתע פנה הנהג לתוך דרך עפר בין היערות ואני קפאתי  במקומי כנשוך נחש. אז זהו? עכשיו יתחיל המאבק? אני צריך לחלק סחורה במנסרת העצים שביער, אמר הנהג,  לא נתעכב הרבה. נסענו בין העצים האפלים שעה ארוכה עד שהגענו למנסרה.  שתינו כוס של בירה עם הפועלים והנהג הציג אותי כידידו. הסמקתי במבוכה.

בסוף היום ירדתי מהמשאית . הנהג הצנום נפרד ממני בלחיצת יד לבבית והמשיך בדרכו. מאז, כל פעם שאני שומע על פרשיית אונס שבה נהג משאית אנס טרמפסטית, אני נזכר בשעות שבהם נסעתי לצדו חושש ומפוחד.

הגעתי לפריס בחודש אוקטובר אפרורי של סתיו. השמיים כבר לא היו כחולים כמו בקייץ  אלא  מכוסים  בשמיכה לבנה עכורה משהו   שמסתירה את עין השמש, מעמעמת את האור וצובעת את הרחובות בצבעי פסטל רכים. העיר כולה הייתה בשלכת ובכל פינה נדמה  היה לי שאני רואה צעירים מתנשקים. כל כך רציתי לאהוב בפריס באותם ימי סתיו קסומים....

היה לי מזל, ביום הראשון שלי בפריס מצאתי אהבה, ובאותו יום איבדתי אותה.......

המשך יבוא