טנגו אחר

עם הכתיבה והזכרונות שחוזרים להם אט אט, והמשפחה השווצרית שלי, שפתאום נזכרתי בה......

הנה עוד שיר שכתבתי כשהייתי בן 20. על תעתועי הזכרונות ועל הכמיהה  לאירופה פרטית שכבר לא תהיה שלי לעולם.

ימי לוגנו – זכרונות במיים

(בגן הציבורי בלוגנו, שבשוויץ, נח לו פסל אבן של סוקרטס האיש, שבור וגם קטן. כשהיא, אימי, רואה אותו, בוכה על ילדותה הדמיונית, קצרה ומעורפלת)

על מי לוגנו, רוגעים כאלה, שטים עלים כמושים

וגם פיסות נייר מצאתי שם, צפות בזרם חם מדמנתי.

אולי את זכרוני ראיתי על אותו אגם? –

מפרפר נואשות, מאומץ בכל כוחות הגיונותי.

מנסה שלא להגרף או לצלול בתוך אותן אדוות אתמוליות

ומעגלים אקוסטים המכונסים בתוך עצמם, משתדלים שלא לצאת

ומצליחים בדרך כלל, אלא אם כן יגיע מישהו, איני יודע מי

ויפלח את אותה קליפת תמוז המקיפה את גולגולתי.

או אז יפרצו זכרונותי אל על ( פעמים רבות הגיתים, מה פלא?)

יזרמו מעלה מעלה בקלוח דק וצורמני,

באלפי צבעים ונגוהות כחולים שקופים.

ללוגנו נסעתי כדי למצוא את זכרוני ואת עתידי המשתקף בטיפות.

רק בלוגנו יש מזרקות כאלה על שפת אגם, בחושך ההוא הפצוע.

גבוהות כאלה, גאוותניות, קוראות תגר כנגד כל חוקי הגרוויטציה.

אם כי לא ממש

כמעט.

גם כשיצנחו המיים חזרה אל המיים, הם יצליפו בחזקה על פיות הדגים הרעבים

על שפתי הדגים הפשוקות בחיוך

שאפילו מנסים לקפוץ מעל הקשת הרחוקה

כדי לבלוע עננים שלמים עד תום

אלא שמי הזכרונות הצונחים מטה בקילוחים דלוחים

מפריעים בעדם.

כיוון שכך הם עוצמים זוג עיניים חולמניות, מרפרפים בריסיהם וצוללים

אל מיטתם שבקרקעית אגם לוגנו.

שם מחכה להם ספר חקוק באבן, בלוע באבן, אפוף ירוקת רטובה,

מטוחבת, קרה קרה ושעירה.

והאותיות?  הן כה רטובות עד שהן מתכנסות בחיק טיפות איזמרגדיות

 ומתרוממות אל על.

המזרקה מפריעה, זה ברור, אך הטיפות מתאמצות ויוצאות שוב, אם כי פגומות במקצת

כבר לא כל כך איזמרגדיות, אבל זהו תהליך שביר: לעלות ולרדת בלי הרף

רק אנרגיה נפסדת וגם הצורה נפגמת – אמנם עולים ויורדים ,אך עם הזמן

אנו פוחתים בחומר וצוברים משמעויות

הבלותיות כל כך וטיפשיות.....

הנה התנפצה טיפה בקול דממה דקה, בלחשוש ורק אני שמעתי,

אף על פי ששמיעתי כבדה, שהרי סירתי עגנה קרוב קרוב, ממש מתחת

לטיפה שהתנפצה ורפרפה אל חיקי בצנעה.

ומי יידע שלטיפות יש ריח ורדים צהובים, דקיק כזה ועדין?

ובליל רסיסי הזכרונות

שלי שלך – הבלי עולם עתיק ותם,

פורחים באויר ולא אוים ליפול

כי אכן גם את הגרוויטציה שברנו ( ואת חוקי השיר).

שם על הטיילת אשר בחוף, מוקף דקלים זקופים של פלסטיק, שרכים וציפורי גן עדן

מביט לו משורר אחד, נאמר יהיה זה רילקה (הוא הרי אהב מזרקות ואת שיריו חרט בירוקת).

הוא עומד יציב איתן – אם כי את נעליו איני רואה – ולו מבט עצוב וחולמני.

עיניים לו חלולות, מביטות פנימה כל העת, סופרות את השעות, פורטות בנבל נצחים.

ואולי הוא רואה אותי שם, באגם אשר במוחו, שט בסירה ומתרחק ומתרחק...?

אמנם, כשרילקה מת, אני עוד לא נולדתי, אבל עובדה, הוא בא אלי בעת שנתי.

אני על כל פנים , רואה אותו ברורות: עומד על המרצפת בטיילת, לוטף אוזנו של כלב

ומשוחח עם התוכי

שדר בנשמתו.

אם אתאמץ אוכל לראות אותו סומך יד לבנה, חוורת, אל מצחו. הוא פושק את אצבעותיו

תומך את ראשו הכבד. אולי הוא רואה אותי בכל זאת?

אני אבדתיו, ערפילים כיסוהו. זכרונותי הם שגדשו. התגדשו להם באוב. הם שכיסוהו.

אותו ואת חופי לוגנו המעטירה הגחמנית....

אט אט הם נעלמים, קטנים בהדרגה

ואני שט במיים וסירתי היכן?

אך אל לי להתלונן.  לוגנו לא שלי היא וגם לא קיימת.

רק דיופי צייר ילדים על החוף. ילדים במכנסי פסים וכובעי מלח,

משיטים סירות מפרש אל אופל נחבא מעבר לשולי התמונה...

(אם תתאמץ ותעקם מבטך, אולי תצליח לראותו מקפץ. אז תאמר – אין דבר, אין דבר).

ורילקה שביקר שם פעם, זוכר את לוגנו לעת ערב. אז, באותה שעה תמוהה

כשהשמש מבזקת חמימות פשוטה מעבר ל-Mont Bre

וגורמת לאותם דקלים מזרחים שנשתלו שם להזיע...

היה מחדד את מפסלותיו של רודן.

אך כיוון שהיה מזכירו של פסל ואולי משוררו, תקע את המפסלת בסלע

הרטוב, הרך, המלוטף במיים.

דומה שהיא תקועה שם עד היום, מתנוצצת באצילות חלודית

(וזקנה של אירופה, כה יפה ועייפה לעת ערבית)

לוטף במשביו את העיר לוגנו ומגדליה האבנונים.

בפנים, ריקים המגדלים, כי דייריהם, הזכרונות, נדדו להם הרחק הרחק

אולי הגרו לעיר ניו יורק.

אפילוג

בירושלים עירי, אבנים יש הרבה: גדולות, ורודות כל כך יפות,

עתיקות אך נושאות את שנותיהן בגאווה חמודה

אך בירושלים עירי אין אגם זעיר קטון

ואת הסירות משיטים בבריכת השולטן בה משתקף וצף מגדל דוד אדיש

אני את סירת זכרונותי משיט באגם לוגנו. עיר זרה היא ולא שלי בכלל.

מרחם אני על ירושלים, מה תעשה בזכרונותי?

הם רק יסתמו את המעיינות הדלילים

ירחפו במהופך דרך ניקבת השילוח אל הר הבית

ואני לא טהור

אסור לי!

רק לוגנו עוד יכולה לרוות את משא דמעותי,

כי היא הרי אבדה מזמן מזמן.....

ולוואי ונולדתי בלוגנו

אימי כמעט נולדה שם.

זכרונותי בוערים במיים ההם ולא כבים לעולם

והעיר נשרפה במלחמה.

ובכיכר המפוחמת מתחת לשעון השויצרי העתיק

מנגנת התזמורת טנגו דהוי

וזוג אפור רוקד בחן,

יבואו בעדינות, לאט לאט\אל תוך תמונת דיופי.

איי לוגנו.

אדייה.

ראול דופי ( אבל הוא לא צייר את לוגנו אלא את חופי הרביירה בים התיכון)

המשורר ריינר מריה רילקה

לוגנו