טנגו אחר

לאבד אהובה בפריס של סתיו

(פרקים קודמים: פרק 1 . פרק 2 )

יצאתי מתחנת המטרו בצעדי ריצה. כשיצאתי החוצה, חבט בפני משב רוח קריר,  כאלו התחלף הסתיו בחורף באחת.  האכסניה בה התגוררתי הייתה רחוקה אבל בשעה הזו כבר לא היה מטרו.  הרגשתי מתיקות בלב. איזה כף, קורה ג'ין הייתה כה חמודה. ניסיתי לא לחשוב על האפשרות שאיבדתי אותה, הדחקתי את המחשבות הרעות האלה אבל ככל שהמשכתי ללכת ברחובות הריקים בלילה ההוא בפריס , הן חזרו – המחשבות האלה – ופילסו להם מקום אל תודעתי. כשהגעתי לאכסניה כבר הייתי במצב רוח עגמומי מלא תוגה. ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא שמעה אותי  ומחר היא תהיה בלובר. אבל הספקות לא חדלו מלכרסם....

למחרת בלובר ב-1400 חיכיתי לקורה גי'ן.  היה ערפל, ממש חורף כמעט. חיכיתי וחיכיתי, מצטמרר מקור שעה ארוכה. באותו יום  הלובר היה סגור ואני לא ידעתי. הרחבה הארוכה מול הכניסה הייתה ריקה, ללא תיירים. אני לבדי בכיכר ורוחות ערפל קרירות של תוגה נמסכות  בליבי.

היא לא תגיע ואיך אמצא אותה עכשיו? לא ייתכן שהייתי  כה  מטומטם. הביקור בפריס התחיל בדרך כל כך קסומה. כבר ביום הראשון מצאתי לי אהובה לטייל עימה בעיר הרומנטית הזו . איך יכולתי לאבד אותה?

לא יכולתי להסכים. התמרדתי בכל יישותי כנגד המציאות הנוראה הזו. החלטתי שאני חייב למצוא אותה אבל איך?

לאן הולכים תיירים בפריס? למגדל אייפל, למוזיאון הז'ו דו פום בגני הטיולרי?  למוזיאון פומבידו, לנוטר דם. נזכרתי שאמש כשעוד היינו על הספסל והתחלנו לתכנן את ביקורנו בפריס, סיפרתי לה שלמחרת ארצה לבקר עימה בז'ו דו פום? אולי הלכה לשם.  החשתי את צעדי בתקווה מטופשת משהו שאולי אמצא אותה במוזיאון. כן, ניסיתי לשכנע את עצמי, היא בטח זוכרת, היא תהיה שם.

היא לא הייתה שם. ואולי היא בפנים? קניתי כרטיס ונכנסתי למוזיאון . רצתי בין האולמות. לא הסתכלתי בתמונות רק באנשים. חיפשתי במבטי את שיער האפרו המתולתל את העינים הצוחקות את הגיזרה הנערית. ברגע מסויים היה נדמה לי שאני שומע את קולה המתנגן, כשראיתי מאחור אישה דקת גיזרה אפריקאית ניתר ליבי בחדווה. מיהרתי לעברה בריצה כשאני נתקל וכמעט מפיל באשה זקינה  אבל הייתה זו תקוות שווא האישה במוזיאון הייתה אישה אחרת.

כשיצאתי החוצה דווקא פגשתי מישהו שהכרתי בסיורי בעמק הלואר והתיידדנו מעט. בחור קנדי צעיר שחרש את צרפת באפניים. "איזה מקריות" צהל הבחור כשראה אותי.  לא חשבתי שאראה אותך שוב. הבטתי לעברו במבט חמוץ. הייתי ממש אנטיפט. לא רציתי לדבר עם אף אחד. מקריות, חשבתי לעצמי, מקריות, מי בכלל רצה לראות אותו, ואם כבר מקריות, אז שיעזור לי הגורל למצוא את קורה ג'ין ולא אותו.

יום קודם לכן הייתה פריס עיר קסומה של אוהבים, אור הפסטל רך של העיר צבע את העיר בצללים זהובים  וליבי המה שירה אבל אני איבדתי את קורה ג'ין ופריס הפכה לעיר אפורה ערפילית.

זוגות האוהבים המשיכו להתנשק, בכל פינה בכל קרן רחוב, נשיקות, חיבוקים, זוגות זוגות הם צעדו ברחובות.  ראיתי אותם  מטיילים יחדיו , נהרת אושר על פניהם. כמה מתוק להיות מאוהב בפריס.

די! ביקשתי לזעוק, למה! למה אתם ולא אני. קורה ג'ין היכן את?!

פתאום נזכרתי בתנת המטרו שקורה גי'ן חיפשה אמש על המפה? לאן היא נסעה בסוף? לפונט סט אואן או למארי סנט אואן. ניסיתי להיזכר לאיזה תחנה היא נסעה. שוב ושוב חזרתי לאותו רגע שבו קורה ג'ין לוחצת על הכפתור האלקטרוני שבתחתית המפה ומתבוננת בנקודת האור האדומה שמסמנת את היעד אליה ביקשה לנסוע. פונט סנט אואן או מארי סנט אואן, לכל הרוחות מי מהשתיים?! לא הצלחתי להיזכר.

כל אותו היום הסתובבתי ברחובות ללא מטרה מטפח תקוות שווא שאולי אפגוש במקרה את קורה גי'ן באיזה פינת רחוב.  הייתי בתוך חלום בלהות, סיוט שלא הרפה ממני.  חשבתי לעצמי, ברגע זה ממש כשאני הולך ברחוב, קורה ג'ין נמצאת  אולי ברחוב השני ואינה יודעת שאני כל כך קרוב. לרגע, הייתי לבמאי סרטים המביים סצנה מלודרמטית. שני אוהבים המחפשים זה את זה ואינם יודעים שהם כה קרובים. המצלמה מתמקדת בפניו המיוסרים של האוהב ואחר מתרחקת  אל על מצלמת מלמעלה את הגבר המיואש, ההולך בצעדים נמרצים ברחוב ומחפש. המצלמה מתרחקת ונמצאת מעל הבתים ואחר גולשת לרחוב השני אל קורה ג'ין....אוף איזה דרמה תורכית. זה נחמד בשביל סרט אבל למה זה צריך לקרות בחיים שלי. ואיפה ההפי אנד, האוהבים שנפגשים?

אני אנצח את הגורל, אני אראה לו. החלטתי בנחישות. אבל ...... לא היה לי כל כך מושג איך אנצח את הגורל וחוסר האונים שיתק אותי והוסיף יגון לליבי.

בשעות הערב ביקרתי זוג צרפתים צעירים שהזמינו אותי לכוס קפה.

היה לי חבר אמריקאי ממשפחה עשירה שהיה מבלה כל שנה כמה חדשים בפריס. קיוינו להפגש בפריס באותו סתיו.  הייתה לחבר שלי פעם פרשיית אהבים מסובכת עם אישה נשואה צרפתיה. כאשר יצאתי לנורמאנדי כמה חדשים קודם לכן, הוא סיפר לי שבסתיו כנראה, הוא יבוא לפריס ונוכל להפגש. היכן בדיוק הוא יתגורר הוא לא ידע ולכן, הוא נתן לי את מספר הטלפון של אהובתו הנשואה. " תתקשר אליה, היא תדע, אבל תיזהר, שמור על דיסקרטיות"...    התקשרתי לאהובתו של חברי, קיויתי לשמוע שהוא הגיע לפריס. "לא, צר לי לאכזב אותך, לא שמעתי ממנו כבר כמה חדשים, אבל אולי נשתה קפה ביחד?"

כשהגעתי לביתה של האישה גיליתי שאינה לבד. גם בעלה היה בבית. ישבנו יחדיו, שני צרפתים וישראלי. כולם התנהגו בנימוס אבל האוירה בחדר הייתה מתוחה להחריד. ידעתי, שהוא יודע , שאני יודע ,מי  אני ובעיקר מי שלח אותי, אבל חברי לא הוזכר בשיחה. שני הצרפתים היו חביבים להפליא . אני לעומת זאת שידרתי מלנכוליה ועצב. בסופו של דבר, למרות שלא הכרתי אותם, סיפרתי להם על קורה ג'ין. "איזה ספור עצוב" הגיבו שניהם באמפטיה". " אבל אני אמצא אותה, איני יודע איך אבל אני אמצא אותה!" "אם אנחנו יכולים לעזור במשהו....." אנשים אומרים את המשפט הזה ולא ממש מתכוונים, אבל פתאום ראיתי שאולי הם באמת יכולים לעזור.  " האם תסכימו" שאלתי אותם, "שאתלה מודעות של חיפוש עם מספר הטלפון שלכם?  שני הצרפתים צחקו. " אתה באמת חושב שזה יעזור, ואיפה תתלה את המודעות? אבל אם אתה רוצה....."

בימים הבאים נסעתי כל בוקר לתחנות המטרו, מארי סנט אואן ופונט סנט אואן, הנחתי שקורה ג'ין,  כמו כל תיירת בפריס, תצא כל בוקר,  לטיולים  ברחבי העיר ולכן חשבתי לעצמי ,לנסות לחפש אותה בתחנות  המטרו שליד המקום בו גרה, אלא שלצערי לא זכרתי איזה משתי התחנות הייתה התחנה שלה ולכן חילקתי כל יום את זמני ביניהן, כמה שעות בבוקר בתחנה אחת וכמה שעות אחה'צ בתחנה השניה .  כל פעם שהרכבת הייתה נכנסת לתחנה הייתי עולה על אחד הספסלים ומנסה לבחון במבטי מלמעלה את האנשים הרבים שהיו יוצאים או נכנסים אליה . אחרי כמה דקות היו נסגרות הדלתות, הרכבת הייתה נעלמת שוב ורק אני הייתי נשאר בתחנה מאוכזב ומבלי שראיתי את קורה גי'ן.הכנתי מודעות רבות באנגלית: "קורה ג'ין זה ד. היכן את? אם את רואה את המודעה שלי תתקשרי למספר...... ותני אות חיים.  תליתי את המודעות בשתי התחנות . כל כמה שעות היו פועלי הנקיון מורידים אותם וכל כמה שעות הייתי תולה מודעות חדשות. אני חושב שבימים האלה כתבתי מאות מודעות כאלה.

בערב התקשרתי לזוג הצרפתים? מישהו התקשר? אף אחד לא התקשר.

ביום הראשון הם עוד היו נחמדים אבל מיום ליום הם החלו לאבד סבלנות. הבעל במיוחד , התחיל להיות ממש אנטיפטי. אחרי כמה ימים הוא התחיל לצעוק עלי בטלפון: אתה יודע כמה שיחות יש לנו כל יום, אנשים סוטים ממש? בשביל  מה אנחנו צריכים את כל הבלגאן הזה, ואנחנו בכלל לא חברים שלך".

ביקשתי לבכות. אנא! התחננתי, עוד יום אחד, בבקשה.....

למחרת ניגשתי למשרדי אל על וביקשתי להקדים את מועד טיסתי לישראל בשבוע ולחזור לישראל כבר למחרת. לא היה טעם להישאר בפריס ולסבול. אין סיכוי שאמצא את קורה גי'ן.  כל אותו היום נשארתי באכסניה . לקראת ערב הלכתי שוב לספסל המתכת הקסום ההוא לגדת הסין באיל דה לה סיטה. ישבתי על הספסל שעה ארוכה . הייתי כל כך עצוב. מדוע החיים כה אכזרים?

כשהשמש שקעה פניתי והלכתי.  שירכתי את רגלי באיטיות במדרגות שהובילו מהגינה הקטנה של עצי הדולב למעלה לכביש שלאורך הסין. ניגשתי לתא טלפון כדי להיפרד מ"ידידי" הצרפתים.

כמו תמיד, בימים האחרונים, ענה לי הבעל בטלפון. " אה זה אתה, חשבתי כבר שלא תתקשר ולא ידעתי איך למצוא אותך.... ודווקא יש לי חדשות טובות בשבילך". חשבתי שאני מתעלף ,רגלי החלו לרעוד, התקשיתי להמשיך לעמוד . "היא התקשרה?"  שאלתי בקול רועד, "קורה ג'ין, התקשרה?"

"כן היא התקשרה,  הנה מספר הטלפון שלה......."

המשך מסויים לימים ההם בפריס בנושא אחר, שקשור למיסטיקה וקרה באותם ימים ממש