טנגו אחר

מכתב לחייל

לפני כמה ימים הקשבתי לתכנית ברדיו לתכנית שירי הנוסטלגיה ברשת ב' "רגעי קסם". כיוון שהיה זה ה-8 במאי. יום סיומה של מלחמת העולם השנייה, שודרו במשך כל השעה, שירים מאותה תקופה.

השיר שפתח את התכנית, הוא אולי השיר הבריטי המפורסם ביותר ממלחמת העולם השנייה  והוא ליווה את החיילים שיצאו לקרב:

We'll Meet Again

אפשר לשמוע

We’ll meet again

Don’t know where,

Don’t know   when,

But I know

We’ll meet again

Some sunny day.

כששמעתי את השיר, נזכרתי באבי שהיה חייל בבריגדה היהודית ובודאי שמע אותו בבסיסי הצבא הבריטי בהם שירת במצריים ובאיטליה. ניסיתי לדמיין אותו , יחד עם חבריו מפליג בספינה בריטית בדרך לאיטליה, נראה כמו בתמונות שיש לנו באלבום המרופט, גבר נערי, צנום, נערי כמעט, עיניו עצובות, לובש את מדי הצמר הירוקים של הצבא הבריטי, שוכב על דרגש שינה בבטן האניה וברמקולים מנגנים את השיר של ורה לין כדי לעודד את החיילים.

נזכרתי בספור שאבי ספור לי כמה שבועות לפני מותו. ספור שמעולם לא הזכיר קודם לכן, בכל השנים בהם נהג לספר לנו שוב ושוב את חוויתיו מתקופת המלחמה והבריגדה.

פעם אחת  - כך סיפר לי אבי – כשהיינו באיטליה, ממש לפני הקרב על נהר הסניו, ניגש אלי חייל בריטי, כאשר ישבנו בטראפיק ( כך קראו אז בצבא הבריטי לשקם, לקנטינה). החייל, היה מבושם מעט וחיפש חייל עברי שיוכל לתרגם עבורו מכתב מעברית. המכתב היה מנערה עבריה צעירה ממושב בעמק יזרעאל. החייל ספר לי שכמה חדשים קודם לכן, לאחר שנפצע בקרב אל עלמין בצפון אפריקה, הוא נשלח להחלמה באותו מושב והתגורר בבית משפחתה של   אותה נערה צעירה. הנערה  לא ידעה אנגלית ולכן החליטה לכתוב לו מכתב בעברית.

בראש המכתב היה כתוב: אני יודעת שאינך קורא עברית אבל בודאי תוכל למצוא חייל עברי שיוכל לסייע לך לתרגם אותו. המכתב עצמו היה כתוב בעברית עשירה ומליצית ובו תיאורים למכביר על נופו עתיר היופי של עמק יזרעאל, על אלומות השיבולים בשדה, ציוצי הצפורים, העננים של העמק בזריחה.  הטבע מתהולל לו בשלל של פריחות בעוד חיילנו האמיצים מגינים עלינו מפני הצורר הנאצי .....בקיצור, כך אמר אבי, שטויות של ילדה מתבגרת אבל, איזה שפה עשירה, שילדה בת 16 תכתוב כך. המכתב מצא חן בעיני. שאלתי את החייל הבריטי אם אכפת לו שאענה והחייל ענה, שמצדו אני יכול להתכתב עם הנערה.

אני מניח שזה מה שהיא רצתה, להכיר חייל עברי בחזית והמכתב בעברית לחייל האנגלי, היה רק תירוץ.

אבי היה תמיד איש שמיעט במילים, מיעט בתיאורים, אף פעם לא העז לגעת בנושאים הקשורים לרגש, בודאי שלא נושאים שיש בהם לרמוז על תשוקה או מיניות, אבל כשסיפר לי על האישה הזו, ראיתי שעיניו נוצצות. היה זה כמה שבועות לפני מותו  וכשהוא סיפר לי את הספור, יכולתי להרגיש את הגעגוע שבקולו, את הכמיהה לימים ההם בהם היה צעיר. לבד בעולם – באותה תקופה התבהר לו סופית שכל משפחתו הושמדה בשואה – ואותה נערה מעמק יזרעאל , צברית של כפר הכותבת כמשוררת, בודאי הלהיבה את דמיונו והוא   - כך אני מנסה להמציא את מחשבותיו – שקע בחלומות של פנטסיה על אותה  נערה ואולי התאהב בה מבלי להכירה באמת.

ומה היה? נפגשתם פעם? כן, השיב אבי  בהיסוס, כשחזרתי לארץ נסעתי לבקר אותה במושב, ובאמת נפגשנו. ומה היה? היא היתה יפה?  אפשר לומר ענה אבי בשפה רפה, הייתה לה צמה גדולה, ארוכה  שהגיעה כמעט עד מתניה.  היה לכן רומן? אבי התחיל לגמגם וניסה להתחמק. נפגשנו כמה פעמים. לא הצלחתי לחלץ ממנו פרטים נוספים.   אולי הוא לא מצא חן בעיני הבחורה ואולי דווקא כן, אולי  היה להם רומן קסום?

אני מתקשה לדמיין את אבי מחבק ברוך אישה ומנשק את שפתיה בתשוקה וכל זאת מול שדות העמק המעטירים כשניחוחות טל הבוקר על הרגבים הכבדים וריח פריחת הדרים באויר אבל אולי זה קרה?

לא התראינו כמה חדשים, המשיך אבי, הייתי בהגנה והיו כל מיני משימות, אתה יודע, והבאתי אניית מעפילים לארץ,אבל אחר כך נפגשנו עוד פעם אבל בינתיים היא כבר הייתה לאשת איש. ספר, נדרכתי , מה קרה? כשהשתחררתי מהבריגדה, המשיך אבי,  התחלתי ללמד בבית ספר לבנות. שנאתי את העבודה הזו ולימדתי שם רק כמה חדשים. היה בבית הספר מורה אחר, מורה לספרות.  איני בטוח ששמעת עליו, הוא היה סופר ומשורר שהיום כבר כמעט נשכח ( דווקא קראתי את הספר שכתב וגם כמה משיריו) אבל את הבן שלו שגם הוא סופר, אתה בודאי מכיר.  הוא סופר מאוד מפורסם .

יום אחד הזמין אותי עמיתי המורה לספרות לארוחת ערב ביום שישי בביתו. ידעתי שהוא  התחתן  כמה חדשים קודם לכן והייתי סקרן להכיר את רעייתו. קניתי זר פרחים ובשעה היעודה הגעתי לביתם.

צלצלתי בדלת ולמרבה תדהמתי, האישה שפתחה אותה הייתה אותה נערה מעמק יזרעאל, שכמובן הכירה אותי. בחדשים שעברו מאז שנפגשנו במושב  היא הספיקה להתחתן עם המורה לספרות ולעבור להתגורר בירושלים.

ומה קרה? ספר מה היה בארוחה? אבי השתתק וניסה לעבור לנושא אחר. הייתי צריך להמציא את ההמשך בדמיוני. אני רואה את השלושה באותו ערב ירושלמי קריר, לאור המנורות החלושות שהיו אז, יושבים על המרפסת ומדברים. אבי והאישה מגניבים אולי מבטים נבוכים זה אל זה . האישה מסמיקה אולי או  משפילה את מבטה מנסה להתחמק ממגע עיניים ישיר. ובעלה? האם ידע שאבי ורעייתו כבר הכירו בעבר?

אבי לא סיפר לי מה  קרה באותו ערב, אבל הרגשתי שהוא מספר לי את הספור בתוגה, בערגה מלנכולית. בתחושה של החמצה.

אחרי מותו של אבי, עשתה אימי סדר בניירותיו ומצאה את המכתב הישן,   מכתב שאבי שמר כל השנים - דפים צהובים ועליהם אותיות תמות כמו שכתבו פעם - ושלחה אותו עם דברי הסבר  לבנה של אותה אישה,  לסופר הידוע. פרשיה קטנה מחייה של אימו , שנפטרה בינתיים,ושכנראה לא הייתה ידועה לו.  סיפור קסום  שהסופר הספיק מן הסתם כבר  לשלב באחד מסיפוריו.  לאחר כמה שבועות השיב הסופר לאימי במכתב נרגש והודה לה על המתנה המיוחדת.

ביום ההוא בו  שמעתי את שירי המלחמה בתכנית ריגעי קסם ונזכרתי באותה תקופה שבה אנשים עצובים חלמו על חיים טובים יותר, נפגשתי עם אימי לארוחת צהריים. שאלתי אותה אם יש בידה עדיין את המכתב ההוא?

איני זוכרת, שלחתי אותו לבנה. אני חושבת אבל ששמרתי את התשובה. הוא כותב כל כך יפה. ומה עם המכתב המקורי? לא עשית צילום? אני חושבת שלא , הוא לא היה מעניין, כזה אוסף של מליצות...

הופתעתי מעט מחוסר העניין של אימי. אבי שמר את המכתב כל חייו,  כנראה שהיה חשוב לו, למרות המליצות וכל הספור הוא ספור יפה עם הרבה חן ומדוע בחרה אימי לא לשמור את מכתבה של אותה נערה תמה מעמק יזרעאל?

כנראה שאימא ידעה כמה דברים על הפרשייה, שאבי לא סיפר לי  מעולם.

אז אני כותב את הספור כאן, מנסה לשמר אהבה קטנה שאולי הייתה גדולה וייתכן שלא הייתה מעולם. צומת בחייו של אבי, שאולי חלם שיוביל אותו לעולם של קסם אבל זה לא קרה. אני ממציא את הספור בדמיוני, מנסה למלא חללים באותם מקומות שאבי מיעט  במילים, ממציא רגשות   אולי אפילו פרץ תשוקה, או געגועים ורגשות מלנכוליה, אבדן והחמצה.

איני בטוח שאני מצליח לחיות את הספור של אבי במקומו אבל לכמה רגעים, נזכרתי בו ובחייו וחשבתי, כמה מעט אני יודע עליו ושיש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותו אבל לא אוכל לעשות זאת מעולם.

כל שנותר לי לעשות הוא לחשוב עליו לזכור אותו, ולנסות להמציא את חייו שוב ושוב  בדמיוני.