טנגו אחר

היום במהלך שיטוטי בעולם הבלוגים. גיליתי טקסט מופלא עם דימוי שתפס אותי בבטן.

אני מרשה לעצמי לצטט אותו כאן ובמלואו . אני גם נותן קישור, כמובן, אבל הייתי רוצה, לשם שינוי, ממש לצטט אותו   ( אני מקווה שמי שכתבה את הטקסט היפה הזה לא תכעס על שלקחתי את הדימוי היפה שלה והבאתי אותו למחוזות אחרים שבינם ובין העצב שממנו נכתב השיר שלה, אין אולי הרבה קשר  ואולי דווקא יש)

בחירות אישיות

זה מטורף עד כאב,ואני לא מוכנה לקבל כאב באופן קבוע,,,,,,,,,

לכן,אני פותחת את הארון,ותולה את הקולב עם הדיכאון,

שיהיה מסודר עם שאר הקולבים,עם מלאי הרגשות.

כעת מישהוא תלוי במקומו,

חשה רגיעה,

אנחת רווחה נפלטה מפי,

וחיוך קטן על פניי,

אז זה תלוי, בי,באיזה קולב אבחר !!!!

ולמה בחרתי לצטט את המילים המופלאות האלה בבלוג שלי , בבלוג של טנגו אחר? כי הוא הזכיר לי דימוי שמצאתי בטקסט שלי שכתבתי לפני שנים, לפני שהייתי טנגו אחר, לפני שידעתי בכלל שאני אוהב טנגו. באחד המכתבים שכתבתי, אז בטיול שלי, בביקור הראשון שלי בבואנוס איירס, כשעוד הייתי סתם מטייל , ובביקור שלא היה מוצלח כי העיר ממש לא מצאה חן בעיני  אז, (רק שנים אחר זה למדתי לאהוב אותה.) באותו מכתב, כתבתי על רשמי מהפעם הראשונה שבא ראיתי הופעת טנגו. היה זה בבית קפה קטן. גם ההופעה הייתה הופעה מינורית כמה נגנים, זמר טנגו אחד. לא כמו ההופעות הגרנדיוזית שאפשר לראות במועדוני הטנגו הגדולים. איש צעיר אולי בן שלושים. נכנס לפתע אל הרחבה הקטנה שבין השולחנות, איש צעיר לבוש חליפת פסים, עניבה, שיער שחור בוהק, משוח בברלנטין, חיוך רחב  שיניים לבנות. מישהו שנראה כאלו מעולם אחר, כאלו נשלף מהעבר, לא שייך לתקופה שבה ראיתי אותו ( היה זה בראשית שנות השמונים) האיש, למרות שהיה צעיר, היה נראה כאלו יצא משנות השלושים. ואז כתבתי, באותו מכתב, "איזה תחושה משונה, אין אנשים כאלה בימינו, יותר הגיוני שבעל המועדון שומר אותו בארון בקולב, שומר אותו כך כבר חמישים שנה, את האיש הצעיר, על הקולב. וכל ערב, כשהתיירים מגיעים, הוא מוציא אותו מהארון, מיישר מעט את הקמטים על האיש שבקולב, ולרגע מחזיר אותו למציאות. אחרי ההופעה מחזירים את האיש משנות השלושים אל הארון, אל הקולב. עד הפעם הבאה".

באותה תקופה, לא התמצאתי בטנגו, לא היה לי מושג  מאיין הדימוי החזותי של אותו זמר צעיר ששערו משוח בברילנטין סתם הרגשתי שאינו שייך לתקופתנו, שהוא מזמן אחר.

שנים אחר כך למדתי להכיר את הטנגו. את עולם הדימויים העצוב שלו. את מושגי הכמיהה של אוהבי הטנגו ואפילו של שונאיו  ואז הכרתי גם את קרלוס גרדל הזמר שבמחוזות הטנגו, יש לו מקום של קסם שדומה למקום  שיש  לאלביס  פרסלי בעולם הרוק וגם הוא מת צעיר בתאונת מטוס ב-1935  (אם כי שלא כמו אלביס פרסלי, קרלוס גרדל מת בשיאו  ולכן הוא  נשאר כך  בזכרון)  מאז הוא מכשף שוב ושוב את אוהבי הטנגו  ומסמל יותר מכל אחד אחר את תקופת הזוהר של הטנגו

ואומרים עליו, ש"גרדל לא מת מעולם ומיום ליום הוא שר טוב יותר".

אותו זמר צעיר באותו בית קפה שבו שמעתי לראשונה את הכמיהות הנוגות של טנגו, התלבש והסתרק כמו קרלוס גרדל.

אבל בעצם הדימוי שלי לא היה כל כך מופרך. ככה זה כששולפים דימויים מהארון. אלא שהארון הזה, ממנו הוא נשלף, לא היה ארון של עצבונות פרטי כמו הארון של  מי שכתבה את השורות הקסומות שציטטתי למעלה. אלא ארון של דימוי קולקטיבי של עיר, של בואנוס איירס, או של קבוצת אנשים גדולה הרבה יותר בכל העולם, של אוהבי הטנגו.  ולאוהבי הטנגו, תמיד יהיה מלך אחד  - באותה ערוגה מופלאה של ערגונות -  ולמלך הזה קוראים קרלוס גרדל. אולי המלה מלך אינה מתאימה. אלביס פרסלי היה מלך. קרלוס גרדל היה הכהן הגדול,  ואחרי שמת הוא הפך כמעט לאל ואוהבי הטנגו מעלים לו קטורת כל יום מחדש.

והנה קישור לאחד משיריו הניצחים של קרלוס גארדל ( בהזדמנות אחרת אולי אתרגם אותו)

 El Dia Que Me Quiras   (היום בו תירצי בי)  - כדי לשמוע  יש ללחוץ על הקישור ואחרי שהמסך מופיע, לרדת מעט למטה עד שרואים תמונה של אוזן של גרמופון, ללחוץ לשמוע ולהתענג מהמתיקות של האהבה.