טנגו אחר

אני מקווה שאמן המילים החושניות  והכמיהה,     לא יכעס עלי על שאני מצטט פה שיר  שלו , שיר שיש בו אמירה מדוייקת מאוד. מצטט ממש ולא  רק עושה קישור

אבל אני רוצה לעשות זאת  כי  הוא ממש הוציא מילים מפי....

התעלסות פאגנית

התעלסות פגאנית

היא אהבה אלילית.

חזקה ועוצמתית, כמו הייתה בטרם

המציא לו האדם את האלוהים.

התעלסות פגאנית

היא אהבה עילאית

אלילות ואלילים חגגו אהבות ותאוות

במסיבות הזויות ובשיכרון חושים.

התעלסות פגאנית

היא ההזיה שלי.

הנץ אמר זאת בכמה משפטים תמציתים. ניסח את מה שהוא מחפש, את מה שאני מחפש

 תחושה של שני גברים ( ואולי של כל הגברים) שכמיהה בליבם המנסים במילים ובמחשבות לתפוס משהו שאין להגדירו

  הצליח לומר במילים ולהגדיר חוויה מיסטית שמעבר למילים או ליתר דיוק    לפני שהיו מילים

היה פעם איש אחד חכם ונשמתו מיוסרת שסיים את חייו בבית המשוגעים.

האיש הזה, פרדריך ניטשה, שמו, כתב פעם, כשעוד היה צעיר ושפוי יותר, ספר יפה שנקרא:

"הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה"

זהו טקסט קצר שהוא נסיון להבין משהו . נסיון להסביר רגע מסויים בהיסטוריה של יוון הקלאסית שלדעתו של ניטשה ( ולדעת רבים אחרים)  היה הרגע שבו הגיעה התרבות הקלאסית לשיא. אותם עשרים שלושים שנה במאה החמישית לפנה'ס שבהן יצאו לעולם הביטויים הנאצלים ביותר של התרבות היוונית הקלאסית. תקופה שבה שלט פריקלס באתונה. סוקרטס התפלמס עם תלמידיו בכיכר השוק ואח'כ התגלגל ולבש צורה אחרת בכתביו של אפלטון,  פידיאס פיסל את היפים שבפסלים. הפרתנון נבנה על גבעת האקרופוליס ונכתבו הטרגדיות המרטיטות ביותר על ידי שלושת הגאונים סופוקלס, איסכלוס ואוריפידס.

ואז הייתה המלחמה עם הספרטנים, אתונה הפסידה ותור הזהב שלה לה נגמר.  ספרטה ניצחה ונעלמה מההסטוריה  אבל  דווקא המהות של  אתונה נשארה עימנו עד היום . רוחה של אתונה נשמרה. אבל האמנם נשמרה? אתונה שאחרי המלחמות הפלופנסיות הייתה  אמנם מרכז של תרבות ורוחניות אבל משהו הלך לאבוד. אתונה הפכה לשכלתנית מידי    הרוח הפאגניות השתנתה הפכה למשהו אחר , מסוגנן יותר   שיש בו פחות עוצמה.

 ניטשה מנסה להבין  את אותו רגע היסטורי של שיא בתולדות אתונה,  את אותן שלושים שנה לפני שאתונה החלה לרדת בגדולתה , בהתבוננות  על הדרך שבה התגבשה הדת היוונית. מלומדים רבים אחריו הפריכו את הסבריו והראו, שהמציאות ההסטורית היתה שונה ומורכבת הרבה יותר. אבל אין חשיבות בכך. הסברו של ניטשה אולי אינו מדוייק היסטורית אבל הוא אומר הרבה על הרוח האנושית ועל הדרך שבה אנו מסתכלים על העולם.

לטענתו של ניטשה הדת של היוונים הייתה בנויה על שני רבדים שמקורם בעמים ובקבוצות האתניות שהגיעו ליוון מהצפון. כל אחד ואליו כל אחד ופולחניו.

ראשונים היו ה-דורים  האל שלהם היה דיוניסוס  אל שכולו יצריות, שכחה, התמכרות מיסטית לכוחות חזקים מאיתנו

דיוניסוס הוא אל של  יציאה מהאני אל משהו אחר, חייתי, יצרי, שאין בו  שליטה,  שהוא ללא גדרות של מוסר, של דרכי התנהגות, הפולחן שלו  דורש   התאחדות עם  כח קוסמי שהוא גדול יותר מהיחיד. דיוניסוס הוא אל היין. כשמשתכרים מאבדים צלם אנוש לפעמים, הופכים לחיה, מתבהמים האם זו התעלות מיסטית? האם זו התבהמות?

יין ישמח לב אנוש. יין מפיל מחיצות,  גורם לאנשים לדלג על מחסומים. אנשים מתחברים לאני שלהם.  פולחן דיוניסוס כפי שהיה בעת הקדומה בראשיתה של ההסטוריה היוונית, עוד לפני שהיה הסטוריה עוד לפני שהחלו לכתוב אותה, היה פולחן אקסטטי אורגיאסטי, הלולות של יין, של מין, של שכחה.

ואז הגיעו ליוון עממים חדשים היונים והם היו מעודנים יותר. הדרך שלהם לפענח את הרז, להבין את הקסם של

המציאות רבת היופי לא היה על ידי התאחדות עימה בשכחה אלא על ידי התבוננות עליה, על ידי הבנתה.

האל של היונים היה אפולו, אל השמש. הפולחן שלו של אפולו הוא על ידי מחשבה, על ידי חיפוש                    ה-לוגוס , האמת הנסתרת שמאחורי הדברים, הצופן שבו מנהלים האלים את העולם.

וככה נולדה הפילוסופיה וככה נולד המדע וככה נולדה המחשבה המסודרת וככה אולי , אפשר לומר,  באה לעולם  תרבות המערב, שתמיד מתבוננת, תמיד מנתחת, תמיד מסדרת את המציאות ואחר כך עם התובנות החדשות ,מנסה לבנות אותה אחרת, טוב יותר, ובדרך כלל רק הורסת אותה. זו מתנת האש של פרומתאוס, שהאנושות קיבלה ומאז כדור האש הזה מתגלגל ומתגלגל....והורס כה רבות בדרך.

דיוניסוס ואפולו

.

אפולו ודיוניסוס

אל שפולחנו הוא במבט בהתבוננות , בעזרת קרני השמש הבוהקות שעוזרות לנו  לראות לנתח ולהבין

ואל שכדי להגיע אליו יש לצאת מתוך האני, בשכרות בשיכחה, בהנאות הגוף.

ניטשה טען שיש שני סוגים של אנשים: האדם האפוליני האדם המתבונן

האדם הדיוניסי,  האדם שרוצה לשכוח לבטל את האני ולהתאחד עם מה שמעבר .

אלה שני האלים ופולחניהם שמהם יוצאים שני דפוסים שונים של התנהגות.

ומה קרה באותן שלושים שנה של התקופה הקלאסית? מדוע דווקא אז נסקה תרבות אתונה לכאלה שיאים?

לדעתו של ניטשה הגילום האלוהי ביותר של התרבות הקלאסית הן הטרגדיות של שלושת הקלסיקונים הגדולים של התאטרון, סופוקלס, אייסכלוס ואוריפידס. טרגדיות שיש בהן שילוב נדיר של רבדים פסיכולוגים עמוקים ביותר יחד עם מתח דרמטי ושירה רבת יופי. 

הטרגדיות הגדולות שלהם, נכתבו והוצגו במסגרת החגיגות הגדולות לדיוניסוס.

 חגיגות אלה שמאות שנים קודם לכן, היו אורגיות של שכרון ומין ושהתקיימו בפינות יער חשוכות

הפכו עם השנים למשהו מעודן יותר, תרבותי יותר.   במקום מקדש ביער מיסתורי החלו לעבוד את דיוניסוס בתיאטרוני אבן ובמקום להתערטל ולהתאחד עימו בערום, החלו אוהביו לחפש אותו דרך מסיכות.

התאטרון שבו הוצגו הטרגדיות הגדולות במסגרת חגיגות דיוניסוס באתונה