טנגו אחר

נפלאות דרכי התודעה , האסוציאציות קופצות להן פתאום. פרסמתי היום שוב את הספור על הטרווסטי בסאו פאולו, והעלתי כמה תמונות מכפר הדייגים הקסום טראנקוזו ( כי בספור בסאו פאולו יש לרגע געגועים לשם)  ואז מישהו הגיב ואמר שאני מזכיר לו נשכחות ואני, התחלתי להיכנס להלך רוח מלנכולי נוסטלגי ( לכן אני ממשיך להקרא טנגו אחר למרות שיש יותר ברזיל מאשר בואנוס איירס בבלוג, בגלל שהטנגו מגדיר אותי, מגדיר את הנוסטלגיות שבהוויתי).

ראיתי את התמונה של הכנסיה העתיקה של טראנקוזו ונזכרתי שוב באותו מקום קסום כפי שהיה אז ב-1983, כשעוד לא היה מוכר כל כך.

ואז קראתי שוב מכתב עצוב שכתבתי ביוני -1988 כאשר קרעו אותי מברזיל, כמה חדשים אחרי שהגעתי לשם מאושר , לאחר שקיבלתי עבודה בברזיל וקיויתי לחזור אליה ולחיות בה שוב כמה שנים. אבל זה לא הסתדר ואחרי פחות משנה נאלצתי לעזוב, כל כך נגד רצוני.

וככה הסתיים המכתב ההוא ( אולי יום אחד גם אפרסם את כולו  בבלוג אבל עדיין  אין לי אומץ הוא אישי מידי).

ועתה הכל נראה כה חסר משמעות והיכן ברזיל של חלומותי?

אי שם בצפון מזרח ברזיל אולי בדרום בהאייה, יש כפר דייגים - חוף יפה עטור דגלי קוקוס, חולות זהב וים כחול ובכיכר ההיא שהעשב בה כל כך ירוק,  מאחורי הכנסייה הקולוניאלית העתיקה – כנסייה שאיש אינו פוקד אותה יותר והיא תמיד סגורה – בצוק שמעל הים , יושבת חבורת צעירים שבאו מרחוק. הם מתבוננים בעיניים כלות בזריחת הירח המלא מעל הגלים, שרים שירים של קאייטנו ולוזו ומעשנים מריחואנה. הרחק מעבר לאופק, מתוך העצים הסבוכים שמעבר לחושך, ינשוף קורא ובכפר המנומנם, חמור מתעורר לפתע ומתחיל לנעור עצוב.

שם בין חבורת הצעירים על העשב הרק והרטוב מטל, בתוך ענגת הצלילים הרכים של הגיטרות, בין ערפילי הבוסה נובה, ענני המריחואנה ורחש הגלים המתנפץ, יושבת נערה אחת נוגת עיניים ומחכה רק לי.

רק לי!

והפעם זה יצליח!

אבל אני כבר לא אגיע לשם לעולם! לעולם!!...

להתראות ברזיל. אני עוזב אותך עצוב.

 ואני באמת כבר לא אוכל לחזור לשם אף פעם כי ברזיל הזו, הייתה אולי רק בחלומותי.

וגם בגלל שטראנקוזו היום היא כבר משהו אחר, הרחובות סלולים ויש מסעדות ודיסקוטקים והרבה בתי מלון נחמדים ומחוץ לכפר יש מתחמים יקרים של וילות יפות ובריכות שחייה וגדרות מוקפות שומרים  אליהם מגיעים כל מיני עשירים מברזיל בחופשות ולא רחוק משם, גם הקימו קלאב מד מפואר.

אי אפשר לחזור לטראנקוזו הזו שהכרתי אז, הטראנקוזו הזו כבר לא קיימת.

וגם אם הייתה נשארת כפי שהייתה ב-1983

אני השתנתי ואני היום מישהו אחר

ולכן לא אוכל לחזור לשם, לא אוכל  להיות שוב אותו צעיר רומנטי שעיניו צופיות אל העתיד.

 אוף שוב אני כל כך נוסטלגי,  זה מצב רוח של טנגו   וזה מה שאני עושה  שומע טנגו