טנגו אחר

בוהה מול המחשב ולא יודע מה לכתוב

אז אולי היום, אעזור אומץ ואפרסם פה ספור שכתבתי פעם.......

נכון זה ארוך מעט, אבל ככה זה, איני מתכוון אפילו לחלק לקטעים, מי שרוצה יקרא...

לילה בפריס עם סוחר נשק לבנוני

השעה  היא ארבע לפנות בוקר.  אני מתבונן בשדרה האפלולית מתוך קבינה של טלפון ציבורי, ידי עמוק בכיסים ואני רועד מקור. כל הסיטואציה הינה בלתי הגיונית, מה אני עושה שם בודד ועצוב בתא הטלפון? אם מישהו ממכרי יעבור ויראה  אותי עומד כנציב מלח כהה ואפל בתא הטלפון, בשעה כה מאוחרת , האם אצליח לתת  לו הסברים?   ברגע זה אין שום דבר שיכול לקשר אותי לתמונת עולמי היום יומית.  אין לי  עבר או עתיד, דומה שתא הטלפון הינו מעין חללית שמחוץ לה אין קיום לשום דבר. אני מרוגש ועצבני , עומד בשקט ללא תנועה, דמי דופק ברקותי , חוסר שקט מכסס בי ואני שואף לריאותי את  ריח האפילה, הסגרירי, הרטוב. אני מרגיש את החושך זורם עמוק בתוך עורקי ומשרה בי תחושה של ודאות  שרק עתה מתחילות ההתרחשויות האמיתיות  של הלילה . אם רק אעשה משהו, אם לא אהסס, אוכל להושיט את ידי בעוז  כדי לגעת ברגע החולף,  כן!   הפעם אצליח לקבע אותו  בהחלטיות בתוך תחושת המציאות ההזויה שלי ולחיות  אותו כאלו היה ממשות אמיתית.

כיצד הגעתי לכאן ומדוע אני עומד בדד בחושך מחוץ לביתי, תוהה אל מול  שפורפרת הטלפון ומתלבט האם להתקשר בשעה כה מאוחרת?

הלילה המשונה ההוא התחיל  כמו הרבה לילות אחרים בחדשים האחרונים, לילות סתמים שגוועו להם לאיטם ונשכחו  מרוב עייפות. דוד הגיע לפריס לכמה הרצאות. הערב היה משעמם. אני ישבתי בשורה הראשונה. מנומנם קמעה, מנסה להילחם בליאות היגעה שירדה עלי ומתאמץ להקשיב להרצאה שכבר שמעתי אין סוף פעמים. כשהכל נגמר, ניגשתי לדוד ויחד פסענו לעבר הלימוזינה השחורה שחיכתה לו ביציאה. השעה הייתה מאוחרת. כמעט חצות. לא הספקתי לדבר הרבה עם דוד והצטערתי על כך. נסענו לאיטנו  בשאנז אליזה. גשם דק טורדני זרזף אך השדרה שקקה חיים. פנסי הרחוב המסוגננים ואורות הניאון נצצו בין הטיפות והערפל ווילונות הגשם, שיוו לשדרה מראה חולמני  וקסום. לפתע שאל דוד: "היית רוצה לפגוש איש מעניין? אני הולך לפגוש חבר שלי. סוחר נשק לבנוני בשם חאמזי. כדאי לך לבוא . אני חושב שגם הוא ישמח להכיר אותך." מבלי לחכות לתשובה טילפן דוד מהטלפון הנייד לחאמזי והודיע לו, שהוא מגיע עוד חמש דקות ושהוא מביא עמו חבר.

חאמזי, חאמזי? מתי שמעתי את השם הזה? היה זה בארוע החגיגי שהתקיים בארמון ורסאי לפני כמה חדשים. בערב ההוא הוזמנו הרבה אנשים חשובים לקונצרט סתמי באולם האופרה של לואי ה14- וכשהסתיים הקונצרט, פסעו כולם בחרדת קודש לאורך המסדרונות הריקים באותו מסלול בו מבקרים התיירים בשעות בהן הארמון פתוח לקהל.  כולם הסתכלו במראות והשתדלו לדבר בקול חרישי  כיאה למעמד החגיגי. כמה מאות איש בחליפות סמוקינג ועניבות פרפר ולצדם נשים הדורות בשמלות ערב, מחשופים עמוקים ותכשיטים יקרים. בארוחת הערב ישבנו בירכתי האולם, ליד שני אמריקאים וליד רוני ברזל ונערה צעירה שהתברר אחר כך שהיא בתו. ניסינו לנהל שיחה בטלה והאמריקאים הציגו עצמם כעתונאים שעושים יחסי צבור לחאמזי. חאמזי עצמו ישב באחד השולחנות המכובדים ושני העתונאים האמריקאים - שהגיעו על חשבונו של חאמזי הישר מוושינגטון - ישבו יחד איתנו באחד השולחנות הצדדים. כל אותו הערב שוחח רוני ברזל עם בתו ואנו הקשבנו בעניין לשיחה בין השניים. אם לא היינו  יודעים שרוני ברזל הינו איש מוסד היינו יכולים לנחש זאת, כיוון שהוא התאים בדיוק לדימוי שהיה לנו על סוכן חשאי. אינטלגנטי כשד, שחצן ויהיר ובמהלך כל הערב, בחן יחד עם בתו אנשים שונים באולם - בעיקר את שני האמריקאים - וניתח באזמל חדה  את קלסתריהם של הנוכחים מסביב. דומה היה שהבת הינה מעין שוליה ורוני ברזל רב מג של התבוננות המלמד אותה איך להסתכל באנשים ולסווג אותם לצרכיו. באותו ערב שמעתי על חאמזי לראשונה. רוני ספר לבתו, שהאיש הינו סוחר נשק שישב  כמה חדשים בכלא האמריקאי כיוון שהסתבך בפרשת אירנגייט. העובדה שהיה אורח כבוד באותו ערב, הכעיסה אותו מאוד ושני העיתונאים האמריקאים שהוזמנו על ידו לארוחה המפוארת בפריס , היוו דוגמא לדרך שבה אנשים בעלי השפעה מכוונים את התקשורת לצרכיהם.

כמה חדשים מאוחר יותר, כשאני לצדו של דוד בלימוזינה המפוארת בשאנז אליזה, שאלתי את עצמי, מה לדוד ולסוחר נשק לבנוני? עברה כמעט שנה מאז  שעזב את פריס וככל שניסיתי, לא יכולתי לדמיין מה יכול לקשר בין השניים. לא הספקתי לחשוב הרבה, הגענו לרונד פאונט שאנז אליזה . הלימוזינה עצרה חרישית ליד בית מידות מפואר. הגשם המשיך לצלוף בעוצמה. למטה לפני הכניסה חיכתה לנו אישה יפיפייה במעיל ארוך ומטריה. בחיוך  מלא קסם לחצה את ידו של דוד." מה שלומך.." בואו תעלו, חאמזי מחכה לכם." בדרך במעלית שאלתי את דוד "מי זאת?" דוד חייך חיוך ממזרי ואמר " האמת שאיני יודע בדיוק, תמיד כשחאמזי בפריס היא נמצאת אתו, חאמזי מגדיר אותה כשומרת ראש שלו. פעם היא סיפרה לי ,שלפני שעבדה אצל חאמזי היא עבדה במשטרה אבל איני יודע אם להאמין ". נכנסנו לדירה,  הבטתי סביבי בסקרנות, רהיטים עתיקים, השאנז אליזה מעבר לחלון. דירה מפוארת שרואים שלא גרים בה באמת, דירה שסגורה רוב ימות השנה ורק לעיתים מגיע מישהו ללון בה. חאמזי קיבל את פנינו בזרועות מושטות ,כרסו הענקית מתפרצת קדימה ובולטת  מבעד לחולצת פלנל שכפתוריה רכוסים למחצה. "אהלן אחוי  " קרא לעבר דוד וחיבקו.  "לא מאוחר מידי "אמר דוד? "אינך עייף? " לא לא" השיב חאמזי בחיוך, "הלילה רק מתחיל. הערב אתם אורחי מה תרצו לאכול? רק אתמול הגעתי ואין לי הרבה מה להציע. בואו נאכל בחוץ. חכו רגע אני הולך להתלבש . ורוניק ," פנה לאישה . תני לחברים משהו לשתות. " ורוניק מזגה לנו ויסקי בכוסות קריסטל וחאמזי חזר אחרי כמה דקות במכנסים פשוטות וחולצה  שכיסתה את כרסו הענקית. התבוננתי בו בעניין. ככה נראה סוחר נשק? פנים עגולות חייכניות, שפם עשוי בקפידה, שיער קצוץ דק ואצבעות שמנות עם הרבה טבעות.  "יאללה בואו נלך, אקח אתכם למסעדה איטלקית של חברים לבנונים שלי." ירדנו שוב ללימוזינה ונסענו ברחובות פריס החשוכים של אחת לפנות בוקר. המסעדה אליה נסענו, שכנה ברחוב שקט ומנומנם ברובע ה- 16. נדמה לי ששמה היה שה ארמנד. שומר סף שתקן קיבל את חאמזי במבט אדיש וחאמזי טפח על שכמו בידידות. המסעדה הייתה ריקה כמעט. שתי זונות אלגנטיות ישבו ליד הבאר וכשראו אותנו אורו עיניהן. עלינו לקומה השניה וחאמזי ביקש באדנות מבעל הביית שאיש לא יפריע לנו. ישבנו כולנו ליד אחד השולחנות בפינה. חאמזי ודוד בצד אחד ואני וורוניק בצד השני. הכל מסביב היה אפלולי ומואר בצבעים של פלורסנט סגול מעצבן. בפינת החדר ניגן ברנש עצוב באורגן חשמלי מחרוזת שירים רומנטים באיטלקית. ניסיתי להקשיב לשיחה בין דוד לחאמזי. לא הצלחתי. פה ושם קלטתי שברי מילים. האורגן החשמלי הפריע והם ישבו רחוק מידי. שמעתי את המילה אירן, נדמה היה לי ששמעתי  גם את  שמו של פרס ואולי דיברו על לבנון.  דוד לא אמר הרבה רק חייך את חיוכו הטוב וגם חאמזי  לא הרבה במילים, אלא עישן סיגר, טפח מידי פעם בידידות על שכמו של דוד ובלע בתאוותנות מנה של ספגטי. הרגשתי ממש אוילי. הנה שני מטר ממני מדברים על דברים סודים שעליהם קוראים בספרי מתח ורואים בסרטים על מרגלים, אך אני נמצא רחוק מידי ואיני יכול לשמוע מאומה מהשיחה. הייתה לי הרגשה שאני מציץ לרגע לעולם תככים מסתורי ששם קורים הדברים הדרמטים שאחר כך קוראים עליהם אולי בעיתונים, אך משום מה, לא הרגשתי את כובד המעמד, להפך, שני הגברים החביבים פטפטו סתם ולא יכולתי לחבר בין השיחה המקוטעת למשק כנפי ההיסטוריה. הייתה לי הרגשה מזופתת שכמו תמיד, הדברים המשמעותיים חולפים לצידי ואני בעמדה של מתבונן חסר חשיבות  ואף פעם איני מצליח לגעת ממש בדברים. תמיד אני עומד חסר מנוחה בצד, מקומי אינו ברור ואיני יודע מהו התפקיד אשר יועד לי.

ורוניק ישבה לצידי שותקת ולעסה מסטיק. מי זאת ורוניק הזאת?  ניסיתי להתבונן בה בריכוז, בזהירות, כדי שלא תרגיש שמבטי חודרים מידי.  אלוהים היא הייתה כה יפה! אחת הנשים היפות שראיתי בחיי.  היה לה שיער בצבע דבש, צבוע כנראה, כי עורה היה כהה מעט, חיוך עדין עם הרבה קסם ועיניים אינטלגנטיות. ככה נראית נערת ליווי יקרה? ורוניק הייתה ממש מושלמת. אישה אמיתית, לא  כמו בז'ורנאלים או בתצוגות אופנה, לא יופי זוהר ומרוחק להפך. ורוניק נראתה כל כך אנושית, כמו בת השכן, מישהי שיכולתי אולי להכיר בתיכון. חליפה אלגנטית, צנועה אמנם, אך ניתן היה לנחש שיש לה גוף מהמם. והחיוך… ממש חיוך של אישה טובה. ניסיתי לדמיין את ורוניק וחאמזי במיטה עושים אהבה. לא הצלחתי. מה להר האדם הכרסתני עם האצבעות השמנות והחיוך הנהנתני ליעלת החן הזו? ידעתי את התשובה אך למרות זאת לא הצלחתי לדמיין אותם יחדיו, ערומים במיטה. את ורוניק דווקא כן הצלחתי לדמיין ערומה אך לא עם חאמזי. איתי אולי? מוטב שאזהר, החאמזי הזה מסוכן, לא כדאי להסתבך עם סוחר נשק בינלאומי ועוד ערבי וחוץ מזה ,מה לי  ולנערת ליווי? ניסיתי להמציא את המחשבות של ורוניק. האם היא איתנו פה בחדר? האם אישה כמו ורוניק מסוגלת להתאהב ממש, להביט בעיניים בורקות בגבר ולהרגיש, שהעולם הינו מקום  קסום שנברא רק בשבילה? ורוניק הייתה בדיוק הטיפוס שהייתי יכול להתאהב בו. אלמלא הייתה נערת ליווי… לרגע דומה היה שרק שנינו נמצאים בחדר, המבט המרפרף של ורוניק שלח לי מסרים עדינים שאמרו, אתה מעניין אותי. הרגשתי שמתח ארוטי מתחיל להיטוות בינינו ולא הייתי בטוח שההרגשה מוצאת חן בעיני. האם היא מפעילה עלי תכסיסים של מקצוענית, אישה שיודעת לפרק את הגברים מרצונם ולהביא אותם לכך שיתנהגו כמו כלב המתהפך על גבו ומוכן לעשות הכל עבור ליטוף…  משום מה לא יכולתי להאמין שורוניק אינה אישה אמיתית ושמה שקורה בינינו אינו הצגה או מניפולציות אלא אנרגיות ממשיות המתהוות באופן שהוא בפירוש, דו סתרי. ניסיתי למקד את מבטי אל הקיר שממול . לכיוון בטוח שאין סיכוי שיאפשר לעינינו להתלכד. למרות זאת יכולתי להתבונן מזווית העין בצווארה של ורוניק. צוואר עדין עם פלומת שיער בהירה ובו נקודת חן קטנה. נקודת החן  נתנה לי הרגשה  שאני כמעט ונוגע בה  ושאם רק ארצה אוכל ללטף באצבעותי את פלומת הצוואר ולנשק לה קלות בעורפה. נשמתי בעדינות את ריח גופה המבושם ועצמתי את עיני…

לפתע גחן חאמזי לעברי ושאל? "נו, מי אתה? ספר.. אם אתה חבר של דוד אתה גם חבר שלי." היה רעש. האורגן המשיך לנהום באיטלקית דוויית געגועים. ספרתי לו משהו. איני זוכר בדיוק. דוד הוסיף שאני מומחה לדרום אמריקה והייתי שם הרבה שנים. עיניו של חאמזי אורו." אתה מכיר את ארגנטינה? ""כן ", עניתי." גרתי שם כמה שנים" חאמזי חייך שוב וקינח באצבעותיו השמנות את אפו. אחר כך פשט את זרועו השעירה ושטח אותה על השולחן. "אתה רואה את השעון שלי?" שאל כשהוא מצביע על שעון רולקס מזהב משובץ ביהלומים. "אתה יודע של מי היה השעון הזה? של מי?" שאלתי. "של חואן פרון, זה השעון של חואן  פרון. איש גדול פרון, אחד המנהיגים הגדולים של המאה העשרים. ואתה יודע מי נתן לי אותו?  מסרה. אתה יודע מי זה? חבר טוב שלי." הרגשתי תחושת קבס. מסרה, מסרה הקצב. הסאדיסט המבחיל ביותר בתקופת המשטר הצבאי בארגנטינה, מפקד חיל האויר שציווה לזרוק נערים תמימים מסוממים ממטוסים לתוך הים כשרגליהם קשורות לגוש בטון. מסרה שסופר עליו, שהיה מתענג באופן אישי לחפור במקדחים חשמלים באברי המין של נשים צעירות…. "כן חזר חאמזי בחיוך טוב. אתה יודע למה קיבלתי את השעון? כי  אני מכרתי  למסרה את טילי האקסוסט  הצרפתים עימם הטביעו הטייסים שלו את ספינות הוד מלכותה במלחמת המאלוינס." "איי המאלוינס ," פנה חאמזי לדוד. "ככה הם קוראים בספרדית הארגנטינאים , לאיי הפוקלנד. זה היה בזמן המלחמה ואף אחד לא רצה למכור להם נשק, האמריקאים לא נתנו, כולם פחדו, רק לי היו ביצים." "אבל מסרה.." לחשתי.."אתה יודע מה מספרים עליו בארגנטינה?" "אל תאמין הכל ספורים, לכלוכים של התקשורת. אני מכיר אותו הוא לא יכול לגעת בזבוב. עובדה שהנשיא מנם חנן אותו. אתה מכיר את מנם. גם הוא חבר טוב שלי . הבחורות משתגעות עליו. יותר מידי בחורות. מה דעתך ורוניק? היית רוצה שאכיר לך את מנם? " נדמה היה לי שורוניק מתכווצת מעט בכיסאה..

החלטתי שהאיש הזה , חאמזי, מעניין אותי רק בתאוריה. הספור שלו מעניין, העסקאות האפילות שרקח בחדרים חבויים, האנשים שהכיר.. אבל האיש עצמו, חאמזי,היה כל כך משעמם, המוני ,גס רוח, ויחד עם זאת, הקרין איזה פשטות לא מתוחכמת וטוב לב. יותר מתאים היה לו להיות סוחר ירקות  או מוסכניק  ( מה קורה לי הערב? מדוע אני בוחן כל דבר דרך סטראוטיפים שחוקים?). מה הסוד של חאמזי? כיצד הגיע לאן שהגיע? בכל זאת, כנראה שיש לו איזה חוכמה נסתרת, איזה ידע וכוחות, מאגיה של מניפולציות באנשים. אינטלקטואל גדול הוא לא, אבל האם זה חשוב בעיסוק שלו? חאמזי השתתק, איבד כנראה עניין והתרכז בפסטה שבצלחתו. חזרתי לורוניק. ניסיתי לפתוח בשיחה. על מה מדברים עם נערת ליווי?  "את מפריס" שאלתי? "לא אני מחבל אוברן, היית שם?" "כן" עניתי ,למרות שאף פעם לא הגעתי לשם ממש. בטלויזיה ראיתי תכניות על אוברן . חבל נידח במרכז צרפת במאסיף סנטרל ובו הרבה הרי געש כבויים , אדמה כהה וחוות נידחות שבהן אוכלים אוכל ביתי טוב. לא ידעתי מה להגיד, כיצד להמשיך את השיחה? שתיקה מעיקה רבצה בינינו ואני התבוננתי בורוניק ומחשבותי נשאו אותי לזכרונות סתומים על נסיעה  ביום סערה  ערפילי.  יום  גשום ומושלג בו איבדתי דרכי בין הרים כהים ומיוערים אך לחבל אוברן לא הגעתי כי השלג חסם את הכבישים. מאותו יום נשארה בזיכרוני   תחושה מצמררת של רגלים רטובות ועוד לילה של בדידות במלון דרכים קטן  ששכחתי את שמו.

"בואו" אמר חאמזי "כבר מאוחר" השעה הייתה שתיים וחצי לפנות בוקר. חאמזי לגם לגימה אחרונה מכוס הויסקי שלצדו ואחר התרומם ופנה לעבר היציאה. ירדנו במדרגות. ורוניק פסעה לפני ואני התבוננתי שוב בעורף הסקסי שלה וחשבתי שלא הייתי רוצה לקנות את חסדיה  בכסף.

חאמזי  התעקש שאקח את מספר הטלפון שלו. "מתי שאתה רוצה תתקשר, אני תמיד לשירותך".  תמהתי אם מישהו עונה לטלפון הפריסאי הזה כאשר חאמזי נמצא במקומות אחרים. האם ורוניק נשארת לבדה בדירה כאשר חאמזי נוסע למרחקים… האם יש לה לקוחות אחרים?

החזרנו את חאמזי וורוניק לבית ברונד פואנט שאנז אליזה. אחר כך הסיע הנהג את דוד למלונו ואני יצאתי לשדרה המוארת ופסעתי לאיטי לעבר הסמטא שבה השארתי את מכוניתי. הגשם פסק אבל היה קר . התכרבלתי בתוך מעילי. כשנכנסתי למכוניתי הרגשתי , שאיני עייף כלל ושאיני רוצה  עדיין לחזור לביתי. הייתה בי תחושת תזזית מסוימת , הרגשה שאני מרגיש לעיתים רחוקות מאוד בחיים אבל כאשר היא מגיעה, אני יודע שמשהו מיוחד עתיד לקרות. נסעתי לאיטי לאורך הסן. בצד השני של הנהר ראיתי את אותו מקום באיל דה לה סיטה שבו הנהר מתפצל לשניים. יש שם כמה עצי דולב וספסלי מתכת מסולסלים בסגנון אר-נובו ופעם, לפני הרבה שנים, בלילה סגרירי כמו הלילה, ישבתי על אחד מהספסלים האלה  כשאני מחבק נערה יפה ולבי מפרפר.  ספינות התיירים ההומיות שטו בנהר  ובכל פעם שעברו לידנו, הוארה הפינה האפילה בה ישבנו מכורבלים יחדיו, באור יקרות של זרקורים. שמענו אפילו את המדריך באחת הספינות אומר ברמקול "הסתכלו לשם אל הספסל, עכשיו אתם מבינים מדוע קוראים לפריס עיר האוהבים". כן הם דיברו עלינו. צחקנו יחדיו . לרגע לא היינו זוג אוהבים  הנמצאים בעולם הפנימי הקסום שלהם, היינו זוג אוהבים בפריס, וכשאוהבים בפריס זה כל כך אחרת.  האם אפשר לאהוב בפריס מבלי להיות מודע לכל הסרטים, הספרים, התמונות השירים  והאסוציאציות הקשורות לפריס. מדריך התיירים שעל הספינה ,השתמש בנו כמשל כדי להרטיט את הלבבות, כדי להכניס את התיירים האמריקאים שעל הסיפון להלך נפש רומנטי של ערגה  לפריס……ואנו שישבנו על הספסל, האם באמת אהבנו באותו לילה? או אולי גם אנו היינו חלק ממחזה ומישהו, אולי במאי אלמוני, הניע אותנו באותו לילה כמו מריונטות בספור אהבה טעון אסוציאציות שהיה יכול להתרחש רק בפריס? פעמים כה רבות בשנים האחרונות ראיתי מרחוק את הספסל הזה לגדת הסן וכל פעם הייתי מרגיש צביטה קטנה של געגועים, אך למרות זאת , מעולם לא ירדתי ברגל אל הספסל . לא רציתי לחוות שוב את קסם הנוסטלגיה של אותו לילה. לילה שבו החל ספור אהבה שהסתיים שנתיים אחר כך בניו יורק  במוצאי יום ראשון עגום, כשאני מפנה את שקי הזבל ממסעדה בשדירה השלישית ולפתע רואה את קורה ג'ין עוברת ברחוב, מחובקת עם גבר אחר. התבוננתי בהם בשלוה  אפילו לא קינאתי. קורה ג'ין לא ראתה אותי וטוב שלא ראתה. לא הייתי רוצה שתראה אותי  - פועל בשכר מינימום המפנה את הזבל במוצאי יום ראשון. אלמלא הייתי כמה מאוהב בקורה ג'ין האם הייתי מגיע איי פעם לניו יורק…..?

מדוע קסם האהבה הינו כה רגעי? באותו לילה על הספסל לגדת הסן, התבוננו בחדווה כה רבה בעיניים נוצצות איש בעיני אהובתו. דמנו פעם בעוצמה ושנינו רצינו כל כך לעשות אהבה באיזה מקום….קורה ג'ין נראתה כה יפה , כל כך שלי באותו רגע ושנתיים אחר כך… נשכתי את שפתי בזעם, לא רציתי להיזכר במריבות , כיצד יכולתי להתאהב ביצור כה קרתני ואנוכי… האם היה זה תעתוע, מקסם שווא של פריס ואחר כך בברונקס, גיליתי את קורה ג'ין האמיתית? לא, גם אז היא הייתה אמיתית. פריס אכן זרמה בדמנו באותו לילה, היינו אנשים אחרים… אבל היינו… כן היינו בשר אחד ובעוצמה כה רבה.  צלילי אקורדיון סלסלו בחן,  אינטלקטואלים שרמנטים ישבו בבתי קפה ליד שולחנות מתכת וסלסלו תמרות עשן של ז'יטאן, החיים היו ורודים, כמו בשיר  LA VIE EN ROSE , אנשים בלי פנים רקדו ריקודים של פעם לגדות הסן ועלי השלכת נשרו קלות מהעצים, התגלגלו באיטיות אל תוך המיים. שנים אחר כך יניף וודי אלן את ג'וליה רוברטס גבוה אל על  כמעט באותו מקום.  ממש מול הספסל שלי בצד השני של הסן . דומה שהלילה ההוא, היה אחד הלילות המשמעותים בחיי והאם יש חשיבות שפיוטי הנשמה שלי באותו לילה, היו כולם שאולים,

ציטוטים נדושים מסרטים ישנים ושירים של איב מונטאן?….ואולי רק בלילות כאלה אני חי באמת? כמו הלילה כשאני נוסע שוב לאיטי, גולש במורד הסן וחושב על  מקסם השווא של האהבה. ואולי חאמזי צודק. האיש הבודד הכרסתני שיש לו אישה לבנונית נאמנה אי שם בארה'ב. אולי באמת כשיש כסף אפשר לקנות רטט של אהבה עם ורוניק, ומה משנה מה חושבת ורוניק כשחאמזי מחבק אותה בעוז ומביט בעיניה. וכאשר "אוהבים באמת"  כשמסתכלים בעיניים כלות בעיני האהובה שאינה נערת ליווי …. האם באמת אנו יודעים מהם המחשבות שמאחורי העיניים המביטות עלינו בערגה? והאם  זה חשוב בכלל? אנו ממציאים את הספורים שהתרחשו או שהיו עלולים להתרחש. כשאני חושב שוב על הארוחה עם חאמזי, אני תמה? האם אכן היו הדברים? הכל  היה כל כך סטראוטיפי: סוחר הנשק. נערת הליווי, שני אנשי עסקים מישראל. כנראה שהדברים לא התרחשו ממש כיוון שהמוסיקה לא התאימה. איזה קשר יש בין נגן אורגן המזייף באיטלקית ולתככים מזרח תיכונים? יותר מתאים היה, שנגן שחור חייכני ינגן לנו את מנגינת הסרט קזבלנקה, אבל גם זה לא התאים בדיוק, כי את מי אהבתי אותו לילה? כנראה שרציתי לאהוב… העובדה שהייתי חלק מהתרחשויות של כאלו סרט, למרות שלא הייתי בתוך ההתרחשויות ממש… הזרימה אדרנלין לדמי. ורוניק היפה, נזכרתי בה בחמדה, אך לא יכולתי לדמיין סיטואציה שבה אנו מתאהבים או אפילו נפגשים. המשכתי לנסוע לאורך הסן והתרפקתי  על זכרונות של פעם… לפני שנים כה רבות….

כשהגעתי לנוטר דם , חציתי את הנהר ופניתי חזרה לעבר ביתי… פסלי הסוסים על גשר אלכסנדר נצצו באור מוזהב והגשם החל לרדת שוב ,שוטף בקילוחים של דמעות את המעקות. כיכר האינווליד הייתה ריקה. דגל  הטריקולור שבקצה הכיכר, ליד התותחים העתיקים, התנופף  בחבטות רעש עזות  כאלו בכל רגע הוא עתיד להיקרע מעוצמת הרוח.  

הגעתי לביתי, החניתי את המכונית ופסעתי לאיטי לעבר המעלית. המתנתי דקה ארוכה לבואה אך כשנפתחה  הדלת ידעתי,  שאיני  מוכן עדיין ללכת לישון,  לא יתכן שהלילה המשונה הזה, שהתחיל בדרך כה מבטיחה, יסתיים בלא כלום, משהו חייב לקרות הלילה…ירדתי שוב לרחוב. יצאתי לשדרה.  כל הביסטרוס והמסעדות כבר היו סגורים. אפילו תחנת המטרו המתינה לבוקר. הבטתי במזרקה קטנה שבכיכר הרטובה מגשם וחציתי את הרחוב הריק ,מקשיב לקול צעדי הנוקש בקול סטקטו עמום על אבני הרחוב, בעורקי רותח הדם, כמה למשהו שאינו ברור.

בפינת הרחוב נצצו בין הטיפות  כמה תאיםשל טלפון ציבורי, מיבנים קטנים מזכוכית שקרצו לי בתוך החושך. נכנסתי לאחד מהן. ידעתי עם מי אני רוצה לשוחח הלילה וידעתי שרק ברגע זה ממש , בתוך הלילה השחור בין  טיפות הגשם והקור, בארבע לפנות בוקר. יש נפש אחת בעולם, שתשמח להתעורר מתוך שמיכות הפוך ומנעמי השינה ולחלק עמי הרפתקה של בדידות.

נטלתי את השפורפרת החזקתי אותה מורמת זמן מה, מהסס מעט… לטלפן?  רוח פתאומית הניפה שובל של עלי שלכת והטיחה אותם אל חלון הקבינה. הכל נראה משונה כל כך, הרגשתי כמו הייתי בלב השממון של המדבר בעיצומה של סופת חול צורבת, לכוד בעין הסערה בתוך הריק של החושך . חשקתי את שפתי וחייגתי באיטיות את מספרה של לילית…….