טנגו אחר

בספרו של ההסטוריון בן התקופה Bernal Diaz del Castillo יש קטע מרגש ביותר שבו הוא מתאר את נסיונותיו של חרונימו דה אגילאר, לשכנע את גונזאלו גררו להצטרף אליו ולחזור אל בני עמו הספרדים.

וכך  על פי  ברנאל דיאז דל קאסטילו, אומר גונזאלו גררו לאגילאר:

"אחי אגילאר, - אני נשוי ויש לי שלושה ילדים, כאן אני קאסיק       ( מנהיג ) וכאשר יש מלחמות אני קפיטן. הסתכל על פני כולי מלא קעקועים והאזניים שלי נקובות, מה יגידו עלי הספרדים, אם יראו אותי כך? לך אתה , ואלהים ישמור עליך, ראה את ילדי, כמה יפים הם. קח את המתנות שהבאת ותן להם אותן ואני אומר להם, שאלה מתנות ששלחו לי אחי הספרדים בני מולדתי."

אשתו של גונזאלו גררו, מתרגזת על חרונימו דה אגילאר וחוששת שהוא רוצה לקחת את בעלה והיא צועקת עליו: "ראה מה רוצה העבד הנקלה הזה,  לקרוא אליו את בעלי, שילך לו במזל רע ושיפסיק לתחוב את אפו בעניניהם של אחרים".  חרונימו דה אגילאר מנסה שוב ופונה אל גונזאלו גררו:  "נוצרי הינך ואתה רוצה לאבד את נשמתך בגלל אינדיאנית?  ואם הם כל כך חשובים לך, אז קח אותם איתך".

אבל גונזאלו גררו מחליט להשאר עם בני המאיה.

תשע שנים אחר כך ב-1528, בעת שהספרדים מנסים להשתלט על יוקטאן, כותב אחד ממפקדיהם מכתב לגונזאלו גררו ומנסה לשכנע אותו להצטרף שוב לבני עמו אבל גם אז הוא מסרב. ב-1536 בהונדורס כמה מאות ק'מ דרומית לשם, מדווח אחד מהקצינים הספרדים על ספרדי שהיה בין האינדיאנים, Gonzalo Aroza שחצה את המפרץ בראש צי של חמישים דוגיות כדי להלחם בספרדים ומת באותו קרב. ייתכן שמדובר באותו אדם.

חרונימו דה אגילאר היה כומר לפני שנפל בשבי בני המאיה ובמשך כל השנים, כך מסופר בכרוניקות של התקופה, שמר על פרישותו ולא נכנע לפתוייהם של בנות האינדיאנים, למרות שהיו לו הזדמנויות.

אני מנסה להמציא את דמותו, נרגן, עם מנהגים מוזרים     לא מצליח מעולם לחזור להיות ממש ספרדי,  אבל כבר לא בן מאיה, ככל שהזמן עובר פחות ופחות נזקקים לשירותיו. מאלינצ'יה הצעירה היפה והחושנית , חביבה על הספרדים יותר ממנו. איש לא מודה לו על שנות הסבל הרבות שעבר בשנים בהם היה בשבי וגם אלהים הזניח אותו ודומה שקרבן הפרישות שלו היה חסר תכלית.

גונזאלו גררו לעומת זאת, נשאר בין בני המאיה. התענג על חברת ילדיו ועל חיקה הלוהט של אשתו ואם היה קאסיק אז סביר מאוד, שעוד אינדיאניות חמות מזג לוהטות חילקו עימו את יצועו.

בשנים האחרונות נכתבו כמה מאמרים על גונזאלו גררו, שנחשב עתה במכסיקו בחוגים מסויימים למושא של הזדהות, ילדיו הם המסטיצוס  ( בני תערובת) הראשונים. בדרום מכסיקו באחת הערים ביוקטאן, יש אפילו פסל שלו בכיכר העיר.

אבל מה היו חייו האמיתים ובמיוחד אחרי שנשאר עם בני המאיה? ההסטוריונים לא מספרים לנו דבר. את אלה אני צריך להמציא בדמיוני. ואני אכן רואה אותו על הגבעה מול הים, תחת עצי הקוקוס , מתבונן על הגלים. מאחוריו בקתת הבוץ שגגה ענפי דקל יבשים  ובה הוא גר, אשתו השחומה הדדנית רכונה על המדורה בחצר מכינה  אוכל ,טורטיות ושעועית שחורה. בשמיים צפורים צבעוניות רבות חן. רוח קלילה נושבת

פעם, בחיים אחרים הזויים, שדומה שאינם יותר מחלום מעורפל, הוא חי בין הספרדים, האוכל היה גרוע, הכריחו אותו ללכת כל יום ראשון לכנסיה והיה משעמם, כולם אמרו כל העת אסור ואסור ואסור . כאשר הוא הגיע בוקר אחד לחופי מכסיקו, ויצא מפוחד ורטוב מבין הגלים, הוא היה עדיין בתול.........