6/2006
Gonzalo Guerrero - ספרדי שהיה לאינדיאני
Gonzalo Guerrero – ספרדי שהיה לאינדיאני
אם יום אחד אהיה סופר אמיתי ( וזה כנראה לא יקרה) הייתי רוצה לכתוב רומן היסטורי . יש לי גלרייה של כמה דמויות שמרתקות אותי. דמויות אלה אינן אולי יותר מהערות שוליים בהיסטוריה אבל כל פעם שאני נתקל בהן, אני מרותק מחדש. באיזה שהיא דרך הבן אדם, האישיות שהייתה וחיה, מבצבצת עם ספור אנושי יוצא דופן.
אחד מהאנשים האלו הוא Gonzalo Guerrero הספרדי הראשון שאנו יודעים עליו, שבחר באופן מודע, להיות אינדיאני. בן תרבות המאיה.
ב-1519 יוצא הרנן קורטז מקובה בראש צי של אחת עשרה ספינות, חמש מאות אנשים, כמה סוסים ותותח אחד ונוחת בוורה קרוז במכסיקו , צפונית ליוקטאן. כמה ימים לאחר מכן מגיעות אליו שמועות שבמרחק שני ימי הליכה, יש כמה ספרדים. קורטז שולח להם בידי שליחים מכתב וקורא להם לבוא לפגוש אותו.
כמה ימים אחר כך מגיע אחד מהם, Jeronimo de Aguilar שמו. ערום כמעט, לבוש כבני המאיה, בחדשים שלאחר מכן בקושי הוא מוכן לאכול אוכל ספרדי.
לחרונימו דה אגילאר היה תפקיד חשוב ביותר בכיבוש מכסיקו. שליטתו בשפת המאיה אפשרה לספרדים לראשונה, אפשרות לתקשורת עם המקומים. יחד עם אינדיאנית אחרת שהגיעה למחנהו של קורטז,Malinche נערה צעירה שהייתה ממוצא אצילי ובת לעם שנמנה על אוייבי האצטקים. מאלינצ'ה דיברה גם את שפות המאיה וגם את שפת האצטקים. שליטתו של אגילאר בשפת המאיה ושליטתה של מאלינצ'י בשפות המאיה והאצטקים, אפשרה לקורטז – דרך שני המתורגמנים - לתקשר עם האצטקים ועם מלכם מונקטזומה. בני עמה של מאלינצ'ה, גם עזרו לקורטז במלחמותיו עם האצטקים. מאלינצ'ה היתה אישה אינטלגנטית ביותר וגם יפה וחיש מהר למדה ספרדית ואז כבר לא נזקק קורטז לשירותיו של אגילאר שנעלם חיש מהר לתוך האלמוניות והרבה לא מסופר עליו בשנים שלאחר מכן.
מאלינצ'ה לעומת זאת, היא אחת הדמויות המרכזיות בהסטוריה של הכיבוש של מכסיקו ואחת הנשים המענינות בהסטוריה. יופיה הרב ותבונתה חיבבו אותה על הספרדים. קורטז שכב איתה והיה לו בן ממנה ואחר כך השיא אותה לאחד מקציניו. בתודעה הקולקטיבית של מכסיקו מאלינצ'ה הוא שם גנאי, בוגדת שמכרה את ארצה. כאשר אומרים על אישה שהיא כמו מאלינצ'ה מתכוונים לכך שזו אישה בוגדנית שמעדיפה גברים זרים על פני גברים בני ארצה.
אבל לא על מאלינצ'ה רציתי לספר . עליה כבר נכתבו רומנים ומחקרים הסטורים רבים, גם לא על חרונימו דה אגילאר. רציתי לספר דווקא על גונזאלו גררו. הספרדי שלא נענה להזמנתו של קורטז. הספרדי שבחר להשאר עם בני המאיה ולקשור את גורלו עימהם.
חרונימו דה אגילאר וגונזאלו גררו הגיעו לחופי יוקטאן ב-1511, שמונה שנים לפני שקורטז שמע עליהם לראשונה. הספינה בה שטו, שיצאה מפנמה בדרכה לאי היספניולה (הרפובליקה הדומינקנית והאיטי היום) ,נטרפה אל חופי יוקטאן. עשרים איש - ביניהם כמה נשים - הצליחו להשאר בחיים. רובם הוקרבו מייד לקורבן, אחרים מתו ממחלות. חרונימו דה אגילאר וגונזאלו גררו הצליחו לברוח לג'ונגל ובסופו של דבר, הפכו לשבויים של ראש שבט אחר. אגילאר נשאר שבוי נקלה ועבד עלוב עד שהספרדים קראו לו. גונזאלו גררו ,לעומת זאת, הצליח בכח אישיותו וכישוריו כאיש צבא, להתחבב על שוביו וכבר ב-1514 נישא לבתו של ראש השבט והפך לאחד ממנהיגיו.
בספרו של ההסטוריון בן התקופה Bernal Diaz del Castillo יש קטע מרגש ביותר שבו הוא מתאר את נסיונותיו של חרונימו דה אגילאר, לשכנע את גונזאלו גררו להצטרף אליו ולחזור אל בני עמו הספרדים.
וכך על פי ברנאל דיאז דל קאסטילו, אומר גונזאלו גררו לאגילאר:
"אחי אגילאר, - אני נשוי ויש לי שלושה ילדים, כאן אני קאסיק ( מנהיג ) וכאשר יש מלחמות אני קפיטן. הסתכל על פני כולי מלא קעקועים והאזניים שלי נקובות, מה יגידו עלי הספרדים, אם יראו אותי כך? לך אתה , ואלהים ישמור עליך, ראה את ילדי, כמה יפים הם. קח את המתנות שהבאת ותן להם אותן ואני אומר להם, שאלה מתנות ששלחו לי אחי הספרדים בני מולדתי."
אשתו של גונזאלו גררו, מתרגזת על חרונימו דה אגילאר וחוששת שהוא רוצה לקחת את בעלה והיא צועקת עליו: "ראה מה רוצה העבד הנקלה הזה, לקרוא אליו את בעלי, שילך לו במזל רע ושיפסיק לתחוב את אפו בעניניהם של אחרים". חרונימו דה אגילאר מנסה שוב ופונה אל גונזאלו גררו: "נוצרי הינך ואתה רוצה לאבד את נשמתך בגלל אינדיאנית? ואם הם כל כך חשובים לך, אז קח אותם איתך".
אבל גונזאלו גררו מחליט להשאר עם בני המאיה.
תשע שנים אחר כך ב-1528, בעת שהספרדים מנסים להשתלט על יוקטאן, כותב אחד ממפקדיהם מכתב לגונזאלו גררו ומנסה לשכנע אותו להצטרף שוב לבני עמו אבל גם אז הוא מסרב. ב-1536 בהונדורס כמה מאות ק'מ דרומית לשם, מדווח אחד מהקצינים הספרדים על ספרדי שהיה בין האינדיאנים, Gonzalo Aroza שחצה את המפרץ בראש צי של חמישים דוגיות כדי להלחם בספרדים ומת באותו קרב. ייתכן שמדובר באותו אדם.
חרונימו דה אגילאר היה כומר לפני שנפל בשבי בני המאיה ובמשך כל השנים, כך מסופר בכרוניקות של התקופה, שמר על פרישותו ולא נכנע לפתוייהם של בנות האינדיאנים, למרות שהיו לו הזדמנויות.
אני מנסה להמציא את דמותו, נרגן, עם מנהגים מוזרים לא מצליח מעולם לחזור להיות ממש ספרדי, אבל כבר לא בן מאיה, ככל שהזמן עובר פחות ופחות נזקקים לשירותיו. מאלינצ'יה הצעירה היפה והחושנית , חביבה על הספרדים יותר ממנו. איש לא מודה לו על שנות הסבל הרבות שעבר בשנים בהם היה בשבי וגם אלהים הזניח אותו ודומה שקרבן הפרישות שלו היה חסר תכלית.
גונזאלו גררו לעומת זאת, נשאר בין בני המאיה. התענג על חברת ילדיו ועל חיקה הלוהט של אשתו ואם היה קאסיק אז סביר מאוד, שעוד אינדיאניות חמות מזג לוהטות חילקו עימו את יצועו.
בשנים האחרונות נכתבו כמה מאמרים על גונזאלו גררו, שנחשב עתה במכסיקו בחוגים מסויימים למושא של הזדהות, ילדיו הם המסטיצוס ( בני תערובת) הראשונים. בדרום מכסיקו באחת הערים ביוקטאן, יש אפילו פסל שלו בכיכר העיר.
אבל מה היו חייו האמיתים ובמיוחד אחרי שנשאר עם בני המאיה? ההסטוריונים לא מספרים לנו דבר. את אלה אני צריך להמציא בדמיוני. ואני אכן רואה אותו על הגבעה מול הים, תחת עצי הקוקוס , מתבונן על הגלים. מאחוריו בקתת הבוץ שגגה ענפי דקל יבשים ובה הוא גר, אשתו השחומה הדדנית רכונה על המדורה בחצר מכינה אוכל ,טורטיות ושעועית שחורה. בשמיים צפורים צבעוניות רבות חן. רוח קלילה נושבת
פעם, בחיים אחרים הזויים, שדומה שאינם יותר מחלום מעורפל, הוא חי בין הספרדים, האוכל היה גרוע, הכריחו אותו ללכת כל יום ראשון לכנסיה והיה משעמם, כולם אמרו כל העת אסור ואסור ואסור . כאשר הוא הגיע בוקר אחד לחופי מכסיקו, ויצא מפוחד ורטוב מבין הגלים, הוא היה עדיין בתול.........
|